בתוך בונקר טחוב מלחמה מהדהדת,
והדי פיצוצים נשמעים.
תקווה ראשונית, לאיטה מתפוגגת,
ועשן חריכה מתפשט.

השפה  כה זרה, נימתה מאיימת,
התנוחה לא נוחה - מתישה.
על אף שפע של זמן, תרדמה לא יורדת,
ובכי חנוק נעצר.

מבפנים אל החוץ אולי רק פסע מפריד,
אבל יש תהום פעורה.
כמה זמן עוד נשאר לסגור את הבור,
ולשוב אל ימים של שגרה,
שהפכו לימות משאלה.

עד מתי כאן אשכב בחשכה מייסרת?
והאם אהיה כאן מחר?
משאלה לשיחה עם אמא ואבא,
אתם כה חסרים לי הוריי.

קולות יקרים, ריחו של ביתי,
מראה של עיר אהובה.
משפטים, זכרונות, מועקה כה כבדה.
ואיך הם קיבלו הבשורה?

מבפנים אל החוץ אולי רק פסע מפריד,
אבל יש תהום פעורה.
כמה זמן עוד נשאר לסגור את הבור,
ולשוב אל ימים של שגרה,
שהפכו לימות משאלה.

אחרים גם שרדו, הכל יהיה בסדר,
אבל למה כל כך הרבה זמן?
נזכר שחלקם אבדו כבר לעד,
מה איתי כאן בבונקר הצר?

מלחמה עוד נמשכת, ולי כבר קר,
רעב, מיואש ועקר.
צעקה עצומה בראשי מהדהדת -
אני כאן, אני כאן, אני כאן.