את לאה ראיתי לראשונה בבאר. ישבתי ליד הדלפק, מסונוור מעשן
סיגריות, שתיתי בירה מקומית שצרבה לי בגרון. לאה לפתע עמדה
לשמאלי והזמינה טקילה מהמוזג. היא לא הסתכלה עליי, אך אני
דווקא הסתכלתי עליה. עיניה אפורות, שיערה מפוזר ושטני, גובהה
מתנשא  למאה ושבעים ס"מ. היא לבשה שמלה שחורה עם מחשוף עדין,
ועטתה עליה מעיל אפור עם פרווה. מלאכותית, לפחות כך נראה לי.
היא לא נראתה כמו דוגמנית, אבל היה בה משהו שבהחלט לכד את
העין.
פתאום היא הביטה בי. עיניה היו חודרות ומבטה היה קפוא. לא
ידעתי מה לחשוב. המוזג הניח מולה את הטקילה, היא סיימה את כולה
בלגימה מהירה אחת. הניחה שטר של עשרים על הבאר, עיניה חזרו
למבט חפוז וחודר אל עיניי, ואז פסעה לכיוון היציאה.
התחלתי ללכת בעקבותיה. לרגעים היא נעלמה בתוך ההמון המהלך,
ואני הגברתי צעדיי על מנת להשיגה. היא הגבירה אף היא את צעדיה,
ואני התחלתי לרוץ אחריה. הייתי כה שקוע בנסיון לא לאבדה בקהל,
שלא שמתי לב שנתקלתי בה. נפלתי אחורה, והיא הסתובבה אליי.
"אתה הבחור מהבאר."
"אהה.... אני... אה...כלומר..."
"מה אתה רוצה?"
"כלום", הרגשתי נבוך. לא הבנתי מה אני עושה שם, יושב-שוכב על
המדרכה.
היא הושיטה לי את ידה. אחזתי בה וקמתי. ידה היתה רכה וקרה.
"תודה", הייתי עדיין נבוך, "רוצה ללכת לאנשהו?"
היא בחנה אותי בעיניה ואמרה לי לבוא אחריה.
הלכתי אחריה. צעידתה היתה מהירה. פסענו בטיילת, וכמו מעשה קסם
-כל ממטרה שעברה בצעדיה החלה לפעול. אני נרטבתי כולי. היא עצרה
ליד פיצוציה וקנתה גרעינים. "אתה בא?" היא זרקה לעברי, עדיין
ספוג מים. היא עצרה ליד ספסל וסימנה לי בידה לשבת. היא זרקה
גרעינים לאויר ותפסה אותם בפה. אני התבוננתי בה שותק והמום.
אחרי שעות מספר אמרתי שאני מוכרח ללכת. הצעתי ללוות אותה, אך
היא סרבה. התרחקתי ממנה, עדיין זורקת גרעינים לאויר. קרני שמש
ראשונות הפציעו באופק.

ביום למחרת נשמעה דפיקה על דלת ביתי. לאה עמדה על הסף, לבושה
בבגדי יום האתמול. הייתי בטוח שאני חולם. בידה החזיקה שקית
חומה עם מצרכים. מופתע הזמנתי אותה להכנס. היא נכנסה והלכה
לכיוון דלפק המטבח. מהשקית היא הוציאה בגט, ירקות ונקניק.
חיטטה בארונות והוציאה סכין וצלחות. היא הכינה כריך, וכשסיימה
הושיטה אותו לעברי מוגש על צלחת. התקרבתי לקחת, וגיליתי שעל
הדלפק לא נותרו פירורים.

כך זה היה - היא באה אליי מתי שרצתה, לבושה באותה שמלה שחורה,
עטופה באותו מעיל מפרווה (סינטתית, כך נראה לי), ואני לא ידעתי
את שם משפחתה, מתי היא תבוא... אפילו את מספר הטלפון שלה לא
היה לי. וזה היה בסדר.

היא לא נתנה לי לקרוא לסקס בינינו זיונים או בכל שם אחר. רק
משגל. כשהיינו משתגלים זה היה מתי שהיא רצתה, ולא מתי שאני
רציתי. המשגלים היו טובים, ונתנו תחושה שכל העולם עוצר מלכת
כשאנחנו מזיעים וחווים אורגזמות על השטיח בסלון.

יום אחד ישבנו שנינו על הדשא שבחצר ביתי, לעסנו עשבים חמוצים
והבטנו בשמיים. הרוח נשבה בשערה. לפתע החלה צוחקת.
"נורא מצחיק שאני לאה ואתה קובי, כי זה כמו בתנ"ך..."

לא היינו יוצאים. "בואי נצא", אמרתי לה, "רק פעם אחת". היא
הביטה בי בעיניה האפורות במבט חודר, נראתה מהורהרת במקצת. היא
לקחה את מפתחות המכונית, קשרה את עיניי, ונהגה. הגענו לבית קפה
קטן באיזור מאובק ושומם. כשנכנסנו צלצלו פעמונים שהיו מחוברים
לדלת הכניסה. בית הקפה היה ריק מאנשים, רק מלצרית אחת בגיל
העמידה עמדה ליד הדלפק, פרסה עוגות והכינה קפה.
התיישבנו ליד שולחן והזמנו פאי ושתייה חמה, שהוגשו בכלי
זכוכית. לאה תופפה על כוסות הזכוכית שיר שנשמע לי מוכר.
לעתים נדמה היה שמישהו נכנס, כי פעמוני הכניסה צלצלו מידי פעם,
אך בית הקפה נותר ריק.

היא באה עם צבע אפור, וצבעה את הקיר בסלון. היא לא תכננה איתי
מראש, פשוט באה וצבעה. אני ישבתי על השטיח. הבטתי בה והרגשתי
כפי שמעולם לא הרגשתי בעבר. היא היתה יפה מתמיד, זוהרת,
חמימה.
"לאה, אני אוהב אותך".
היא עצרה את הצביעה והביטה בי בעיניים פעורות לרווחה.    
"אני צריכה ללכת. אחזור מחר".
ידעתי שהיא לא תחזור, שזהו ביקורה האחרון. היא אף פעם לא אמרה
לי מתי תבוא שוב.

לא הצטערתי על לכתה, אך מידי פעם נזכרתי בטירוף שלה, בקסם שלה.
מידי פעם יצאתי בחיפושים אחר בית הקפה. בראשי התנגן שיר מוכר
ומידי פעם צלצולי פעמונים.



עברו שבע שנים. לא מצאתי את בית הקפה, אבל מצאתי רחל. וזה
הצחיק אותי. והיא לא היתה פסיכית, ולא היו איתה משגלים. רק סקס
וזיונים, מתי שאני רציתי.