אני שולח יד אל הבטן שלה, מעביר ברכות. מלמטה למעלה, מרפרף על
הטבור, ואז חזרה.
היא מחייכת. רק יומיים אנחנו יודעים על התינוק שלנו, עוד לא
מרגישים כלום פיזית, רק בהתרגשות הזאת, שלא נאמרת.
אני מדמיין את הפטוס הקטן ברחם שלה, מעביר את היד שוב על
הבטן.
מסתכל על הפנים שלה, היא בוהה בטלוויזיה.קצה חיוך על הפנים,
אבל העיניים מצועפות. מנסה לנחש לאן זה לוקח אותה.
אני יודע לאן זה לוקח אותי. כמו בסרט שבו הגיבור חווה לרגע
סינופסיס של החיים שלו, אני מריץ איזה סרטון כזה בראש. מדמיין
את הצירים של אמא בבית חולים קטן של שנות השבעים. הדימום,
הלחץ, הלידה הקשה, אחר כך מלחמת יום כיפור. אחר כך מתערבבים לי
מציאות ודמיון. אמא מספרת שאבא לא חזר אותו דבר. אני לא יודע
איך היה קודם. אז אני משלים מהדמיון. שוזר את הזיכרונות
האמיתיים שלי בסיפורים של אמא.
אחר כך אני נזכר בדן מרגלית, מפריע לי באמצע פופאי
בטלוויזיה.
אחר כך הוא התחיל להפריע כל יום. ברקע היתה מפה ועליה כתוב
"שלום הגליל".
מעיף מבט לטלוויזיה, רוני דניאל מדווח מגבול הצפון. היד שלי
עדיין נחה על הבטן שלה. העיניים שלה רואות דווח על קטיושות
בצפת, אבל היא לא שם. אני שוב מנסה לנחש על מה היא חושבת.
בשקט בשקט, בלי להפריע לה, אני מושיט יד לשלט, לוחץ על הכפתור
הגואל, והרעש נפסק. עכשיו זה רק אני והיא והתינוק שלנו שקורם
עור וגידים ורקמות ברחם שלה.אני מניח ראש על הבטן הזאת שלנו.
חוזר לסינופסיס שלי.
ההרגשה הראשונה של מדים. הגאווה הגדולה על ההשתייכות ל"משפחה"
כזאת. אחר כך האכזבה, תחושת הכישלון. המפגש עם המוות.

מנער את עצמי. לא רוצה ללכת לשם. נזכר במרצה בקורס באתיקה,
שאמר שמוות, כמו לידה, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אני מסכים
לגמרי. רק שלא חשבתי שרגעים מאושרים בהם אני הופך לאבא וסופר
תשעה חודשים אחורה ילוו במחשבות על מוות. בדיווחים על קטיושות.
ובכל זאת הדמות שאני מנסה להדחיק חוזרת אלי. הפנים השלווים
שלו, החלום שלקח לי הרבה זמן להפסיק לחלום.
אני מושך חזק לכיוון השני. סוחט מעצמי צחקוק. היא שואלת. אני
אומר לה: "חשבתי על שמות. את בחיים לא תסכימי לקרוא לו על שם"
היא מרצינה לרגע. "קודם כל, אולי זו היא, אתה לא רוצה בת?
ודבר שני - בטח לא השם הזה!"
הפנים שלה מתרככים, "אתה גם לא רוצה לפגוש אותו שוב כל יום
במשך שארית חייך, נכון?"
אני שותק. היא מחייכת. "זה מה שרציתי", היא אומרת,  מפייסת.
רציתי אותך. רציתי אותנו ככה.
מחבקת.
אני מתכרבל בחיבוק שלה. נזכר ברגעים של שנות העשרים, רגעים
שבהם פחדתי להיות כמו אבא שלי. מסוגר. זועף. לא רגיש. לא אוהב.
היו המון רגעים שחששתי שאמא לא מדייקת. שהוא היה ככה גם קודם,
לפני יום כיפור. הוא לא חזר אחר, פשוט חזר מקולף מאיזו חזות
דמה.
זה אצלו בגנים. אצלי בגנים...

אני מניח יד נבהלת על הבטן שלה שוב. היא מכירה אותי טוב. מכירה
את הפחדים. מכירה את הדרכים לרכך אותי. "נלך לשדות" היא שואלת
אומרת. יד ביד לצד שדה התירס, אנחנו הרבה יותר רגועים.
אנחנו אוהבים לצחוק על זה שצוחקים עלינו בקיבוץ. ורודים
ודביקים, כמו צמר גפן מתוק.
לנו זה לא אכפת.
כשאנחנו חוזרים בערב הביתה, מדליקים מזגן ומתנפלים על צלחת
פירות, הכול נראה יותר נוח. אפילו הטלוויזיה שמספרת לנו שטילי
החיזבאללה הגיעו לחיפה לא מצליחה להגיע לבועת ראשית ההיריון
שלנו. היא צוחקת על זה שאני מנסה לאכול מנגו, לפתור תשבץ,
להסתכל בטלוויזיה ולומר לה את דעתי בבת אחת.
אני כאילו נעלב ושוקע בתשבץ הגיון, אז היא צוחקת עלי שכשאני
מתרכז, אני פותח את כפות הידיים, וכשאני לא מצליח להבין, אני
סוגר אותן. ככה היא יודעת מתי אני מותר על הגדרה ועובר להגדרה
הבאה.
הטלפון מצלצל, אחי הקטן על הקו, מספר לי שהקפיצו אותו למילואים
ואז ביטלו. אני מברך אותו על מזלו הטוב ולא פותח איתה את
הנושא.

בלילה אני לא ממש נרדם. נרדם לפרקים, רואה תמונות ומתעורר.
התחושה הזאת, שהצפון בוער , ואני לא יכול לעשות כלום, מגרדת
בתוך העצמות. אני עובר בראש על "נוהל מילואים". המדים מתחת
לשק"ש בארון העליון. הנעליים מתחת למיטה. הדסקית תלויה בקצה
הארון של החולצות המחויטות, בסוף הקולבים.
שוב נרדם. חולם על הבטן שלה מתעגלת, על התרוממות הרוח, זאת שכל
החברים מספרים עליה, אחרי האולטראסאונד. חולם על הגנים שלי
ברחם של האישה שלי.
מתעורר. מכבה את המזגן. נזכר בקור באוהל סיירים בחורף של 91.
חוזר לאולטראסאונד.

בבוקר, עם לא מספיק שינה, אני מדדה למשרד. "מתניע" את המחשב,
עובר על החדשות , מסתכל ביומן.
מחייך לנוכח הס.מ.ס שלה. עונה לטלפון.

...אורין. קצינת קישור. הקפצה. אמיתית.

המילים מחלחלות לאט לתודעה, אבל המעשים מהירים.נכנס הביתה, ביד
אחת משחרר את הדסקית מהמתלה של הקולבים, ביד השנייה מחייג
אליה. נשכב על הרצפה, מושיט יד ארוכה לנעליים המאובקות מתחת
למיטה, בקצה, ליד הכדורסל, בזמן שהפה שלי פולט שקרים מקובלים:
"לא חמודה, זה רק כדי לבדוק את הכשירות שלנו, לראות כמה מהר
אנחנו מגיבים, את יודעת, כל המערכת לחוצה, אף אחד לא יודע מה
באמת...אבל אין מה לדאוג. חלוץ לא טמבל, אין מה להכניס כוחות
יבשתיים, אין סיכוי. חיל האוויר יעשה את כל העבודה, זה אינטרס
של חלוץ, הוא כחול לגמרי".

בדרך, באוטו, אני מכבה את הסלולרי. שיהיה לי שקט לסדר את
היומיים האחרונים בראש. הגנים שלי. ההיריון שלה. הזיכרונות
מאבא. הסיפורים של אמא. ההוא שלא חזר. הקטיושות על חיפה.
האולטראסאונד. השדה של התירס. כפות הידיים שלי נפתחות על ההגה
ונסגרות עליו שוב בחוזקה.