היא רצתה להפסיק לחשוב,
אבל היא לא יכלה,
היא רצתה להעלם, לשכוח.

היא רצתה כל כך ללפות את המושכות של החיים,
ולדהור,
רחוק.
למקום שלא ימצאו אותה.

לראות את החיים שהשאירה באפר של מהירות דהירתה.
לראות את הפנים העצובות של האנשים שעזבה.
לראות שאכפת להם,
גם שלא אכפת לה.

פעם היה חשוב לה מה חושבים.
היום? לא אכפת לה מאנשים.
היא התלבשה אחרת,
דיברה אחרת,
התנהגה אחרת,
לא פעלה לפי שום כללים,
רק הכללים של עצמה.

דהרה ודהרה,
ולפתע הזמן נראה כאילו נעצר,
ולפתע היא חייכה חיוך,
אותו חיוך מוכר,
שעולה על פניה,
כשהיא פשוט חושבת על מקום אחר,
שבו תהיה לבד,
בודדה,
כמו עכשיו,
כמו תמיד.

אבל במקום הזה,
בשקט הזה,

היא חשבה עליו
יותר.