נגה, למשל, לא הייתה יפה במיוחד, וגם לא החזיקה בגוף יוצא מן
הכלל. עיניה הקטנות נתלו בצמוד- מעל אפה, באופן עקום ומשונה
ושיוו לפרצופה מראה משועמם, שהשתלב מצוין עם הגוון הלבן-שקוף
של עורה. ובכל זאת, קרן ממנה זוהר המכסה על כל חטא. והייתה לה
הבעה מהפנטת.
היא ללא ספק הייתה יכולה להיות מודל מושלם עבור כל אמן מהזרם
הרומנטי, בשל האתגרים שהייתה מציבה לאור.
והוא רואה אותה. ופתאום זה נראה לו פשוט: היא לא חכמה, ולא
מושכת. אבל דווקא מתחשק לו להתפלש בעממיות. לעת עתה - סתם
להיכנס לאיזו הרפתקה פיקנטית, והיא מושלמת בשביל זה.
והיא חשבה, כשנלך כזוג כולם יתהו - מה אחד כמוהו עושה איתה,
ויחפשו איזשהו סוד. וזה דווקא ישרת אותו, אנשים יעריכו אותו כי
נראה שחשוב לו האופי, או משהו. הוא גם יוכל להתפרפר מהצד ללא
ייסורי מצפון, כי הרי אני לא אגיד דבר. הוא למעשה עושה לי
טובה.
והוא באמת, מתוחכם ונחוש. בעל כסף ונתונים טובים. בטח מתאושש
מאכזבה טרייה. וודאי איזו בלונדינית קטנה וחרוצה, שתפסה,
ועדיין תופסת, מקום נכבד בלב. אבל עכשיו, שוב אין לו עניין
במערכות יחסים. הוא תשוש. הוא מתכנן רק לעבוד, להתקדם,
להצטיין.
אבל מה לתכנון ולרגש. הוא מתאהב בה, וכבר לא יכול להסתכל על
מישהי אחרת.
ועכשיו שניהם בטוחים שזה לא יגמר לעולם. זה פשוט מושלם.

אני נגה. שנתיים אחרי שהתחתנתי עברנו לרומניה לרגל עסקיו.
אני לא הספקתי לסיים את לימודיי, והוא ביכר רווחים שאי אפשר
היה להזניח. אז טסנו. משפחתי ניתקה את הקשר איתי. לו כבר לא
היו קשרים. הניסיונות המעטים בהם ניסינו להגשים את אהבתנו
ביורש-עצר עלו על שרטון, והוא הצהיר על סלידתו מהרעיון שאלכלך
את ידי בעבודה לא לי.
אז רב הזמן למדתי להעסיק את עצמי במטלות מומצאות.
היה שם בית קפה אחד, שאהבתי, בו הייתי מבלה בשעות שונות של
היום. מעיינת באיזה ירחון מדעי, או מגזין רכילותי. מה שהתעופף
ליד באותו רגע, ללא העדפה יתרה, כי לא ממש הייתי קוראת אותם.
אלה סיפקו לי רשות להישאר, ולצפות בתמונות אקראיות מתחלפות:
זוגות נבוכים של דייט ראשון, קבוצת גברים מעונבים אחרי חתימה
של עסקה מוצלחת. ולפעמים אם מזג האוויר אפשר - על ספסל בתחנה
של החשמלית הייתי סופרת מאחרים. הבחורים הצעירים, שהיו רצים
לקראתה ממש לפני סגירת הדלתות, ומפספסים, היו חובטים על אחוריה
באכזבה מהולה בכעס, ומקללים את האוויר. הם תמיד עשו זאת. כנראה
האמינו בסתר שהיא אנושית מספיק כדי ללעוג להם, ורצו להחזיר
מגננה. ילדות אחרי בית ספר היו לועסות באי-חשק את הכריכים
שלהן. עדיין לא דיברתי בשפתן, אך הבנתי שהיו מתאמנות בסחר
חליפין. "כל יום אותו דבר" הייתי מדובבת אותן בליבי. כמה שנים
עוברות עד שאנחנו מעדיפים להתמכר לשגרה? ולמה המחווה המתבקשת
הזאת עם הנדת הראש?
אם נניח למילים לבד לשלוט בשיחות שלנו האם יהיו אז ריקות
מתוכן? כנראה מחוות באמת שלטו תקופה די ארוכה טרם שקם הדיבור.
די כדי להשתרש. עובדה היא גם, שהבעות שלמדתי בישראל יכולות
לשרת אותי גם פה. אבל לא לגמרי.
שנאתי את השכונה בה התגוררנו. בקומה האחרונה של בניין מצהיב,
שנדמה שנבנתה אך מתוך גחמה פרטית. בדמיוני, הייתי שומעת את
הרובע הישן זועק למקומיים שיניחו לו. כאילו ביקש להתמוגג תחת
זיכרון. כמו כוכבי- רוק מזדקנים, שהיו מעדיפים לחנות לנצח בין
רגעי התהילה שלהם. שלא כמוהם, לו לא הייתה הזכות להקדים את הקץ
לחייו. (אולי במלחמה הבאה).
לא משנה כמה פעמים ביום ירדתי לצרכנייה מובלת בידי צורך לסיפוק
בולמי ומידי, מעולם לא קידם את פניי חיוך של חנוונית עגלגלה
כפי שנתבקש בשכונה כל כך מזדקנת, אלא רק פרצופה החמוץ של צעירה
מרופטת, ששבה לאמוד את המוצרים המדודים שמילאו את סל הקניות
שלי, בקוצר רוח וארשת בלתי סבלנית בעליל. (הם לא מחלקים שקיות
ניילון ברומניה).
לימים, יכולתי להישבע שהיא מעמידה פנים שאינה מזהה אותי, כדי
שחלילה לא תיפול ממעמד- מספקת-השרות- המעורער שלה. אבל עצלות
הרסנית תמיד מנעה ממני להרחיק אל סופר ממוזג מעבר לגבולות
הרובע, וככה הנחתי לדברים שיהיו.

יום אחד השארתי שם את הארנק שלי, כיוון שהסתבכתי עם שקית חלב
וחפיסת שוקולד ביד אחת, וחמישה תפוחים וחצי כיכר לחם בשנייה.
(שכחתי להביא איתי את סל הקניות) בדרך חזרה לשם העליתי חרס
בניסיון לשזור בראשי כמה מילים לתחביר בסיסי: שלי. ארנק.שחור.
פה. אתמול. בדרך כלל, אני נענית בדחיפות בהרמת ידיים מלוכנית -
תלמדי קודם לדבר לפני שאת באה לי עם ה "ורבשטה רומנשטה פוצין"
שלך. אבל הפעם, תיכף לכניסתי, פניה הסגירו אותה כשותפה
לדבר-סוד. ורק בגלל שהיא כבר יום שלם מתכננת את הקרקס שיהפוך
אותה לאגדת השכונה, היא משתהה עכשיו כדי שיצטופפו מספיק צופים
פוטנציאלים. אני מרכינה את הראש בסבלנות, עד שתיכנס למחסן העבש
שלה. וכשהיא יוצאת משם עם הרכוש הנטוש היא כמעט רוקדת ריקוד
קטן. היא מנופפת באצבע המורה שלה מולי ויורקת מרוב דרמטיות:
אני מצאתי אותו את יודעת? היא מסמנת לי בידיים מיוזעות. יש לך
מזל, שזאת אני שמצאתי אותו. להבא תיזהרי. ואחרי שאני מחניקה
תודה מפוקפקת היא מסובבת קצת את הראש, כדי להדגים לי איך
איבדתי את שלי.

אבל,
עכשיו הוא דואג אם היא מסתכלת, ולא מוכן שגבר אחר יגניב אליה
מבט. ולדעתו, יש לה סודות. וקיומם שורף כל עצב במוחו. אבל
מאבקים שבראש לא מביאים לפורקן, והם חייבים לבוא לידי ביטוי גם
בחוץ. וכשהיד מתאגרפת, והזרוע מונפת בכוח אוויר בוקעת גם צעקה.
ואחריהן יבבה של ילדה פצועה.
והוא מתוסכל, ובוכה ונרגע. נשימותיו חוזרות להיות כבדות
וארוכות. היא מלטפת אותו כשראשו בחיקה. כי היא יודעת שהוא אוהב
נורא. אוהב עד כאב. ואין בעולם הזה עוד איש שיאהב אותה ככה.
והעולם מלא באנשים זרים, קרים רעים. והיא זקוקה לאיש היחיד הזה
שיאהב אותה.

השבוע התחדשתי בשעון-קיר. זאת הייתה טעות. מאז שאני לבד, חוזרת
מהעבודה אל דירת-חדר כדי לחמם ארוחת ערב יחידית, המחוגים
העליזים שלו מתגרים בי במשחק מקדים ארוך. נגמרות פעולות התחזוק
היומי: סתימה בניאגרה, עוד נורה הלכה, וגם הטרנזיסטור שבת. מול
הראי בו קווי המתאר שלי מטשטשים באדים אני מקיימת את הטקס היבש
של עיסוי פניי בממרח שקוף מתוך אריזה שמבטיחה לי רעננות
זרחנית. מברשת השיניים החשמלית ממשיכה להתעקש שימיה ספורים,
והטלפון אילם - בדיוק כשאני מייחלת שיצלצל. בשאר היום לא הייתי
עונה לו כלל. מטיחה בחלל הריק של הדירה השלדית שלי משפטים
טעוני איומי-סרק כמו:"שיחפשו".
בכלל, אני לרוב לא שקטה. חוש האחריות שלי על עצמי מזכיר לי
לזמזם ללא הרף, כדי לאחוז במעט השפיות שנותרה. אבל הזמזום נפסק
בעת בישול מנת הקפה של לפני השינה (קפה מרדים אותי- לך תבין).
עד שהמים רותחים, אני צובטת את זרבובית הקומקום החלוד שהשאירו
דיירים קודמים, ומחכה לשריקה מיוחלת. מרוכזת בהזדמנות שבה,
המגע הרותח יוכל להעיר אותי מהשלווה המדומה האופפת אותי
בחודשים האחרונים.
עזבתי את בעלי. אני מתחבאת במקום אחר בעיר, עד שאוכל להרוויח
מספיק כסף כדי לטוס חזרה הביתה.
איזו חברה, הוא אמר אז, היא כמו "אוטובוס אווירי"? או שבכלל הם
לא מגיעים לארץ...אל לי להלקות את עצמי על שלא הקשבתי לפרטים
מסוג זה בעבר. היה ברור אז, שהוא מנהל הכול.
כשהקפה מוכן אני מדליקה את מקלט הטלוויזיה. הוא קטן, ולא
משכנע, אבל זה מה שיש לי. גם רצוף בערוצים שלעולם יהיו זרים לי
(אפילו אם יגיע היום בו אלמד את כל השפות כולן). אני נשארת
לבהות בו עד קצת לפני שהבוקר קורץ מבעד לשמיכה השחורה של
הלילה, וכל הערוצים מתקשטים בסרטי פורנוגרפיה - שפה בינלאומית,
ודווקא אז אני מכבה. עכשיו אני ערה יותר לשיחות של יתושים, וזה
לא קוסם לי בכלל. עדיין קשה היא מיטה ריקה.
הלוואי והייתי גבוהה יותר, אני חושבת, כשאני מביטה בלגלוג
בנעליים הגבוהות שלי מושלכות בפינת החדר באשמה. מעל ראש המיטה,
ספרייה עלובה משכנת בעניות את הספרים הבודדים שלי כדיירים
זרים. ביניהם דחוסה מעטפה קטנה ובה שטרות כסף. עברו שבועות מאז
העזתי לבדוק איזה חובות היא מחביאה שם. יכול להיות שהעבודה
בניקיון לא משתלמת, אני קובעת, ואוספת את השלט של המזגן לחיקי.
מניחה אותו שם קצת לפני שאני מחליטה ללחוץ על כפתור ה"הפעל".
השעה ארבע.
אני מפנטזת, איך אני קמה עכשיו בהחלטיות מרשימה, ושמה צעדי אל
השגרירות כשבאמתחתי אזרח חטוף ומרוסק. זה כבר יכריח אותם
להחזיר אותי לארץ. או אולי - יותר טוב - יפרוץ עכשיו לדירה אחד
הג'אנקים האלה שמסתובבים למטה, עיניו שטופות דם, ואני אציע לו
להתאחד במיזם חוצה גבולות של ייצוא קוק לארץ הקודש, אם רק יממן
לי את הכרטיס. רק שיקרה משהו.
עכשיו התחילה לגרד לי הבוהן, ואני יודעת שברגע שאתחיל לגרד
אותה אני עלולה להתפתות לגרד את כל כולי למוות. כל תא בגוף
מתחנן לצאת מכאן, עד שאני מרגישה, שלא יעבור זמן רב עד שהתחינה
תהפוך למחאה, ובשרי יתפזר למיליוני מולקולות שיימצאו את דרכן
ברחיפה הביתה. מדענים יוכלו לערוך בי ניסויים שיקדמו את בנייתה
של מכונת זמן עתידנית. ככה אולי בכל זאת, אתרום את חלקי
לאנושות.

הפנטזיות מתערבבות בחלומות ששולחים זרועות אלימות לתפוס את
המוח, עד שהוא נכנע. וכשאני מתעוררת, אחרי שעתיים, שאריות
החלום מתערבבות בקולות המוכרים של המציאות. זאת השכנה הזאת,
שוב צועקת על הבן הבטלן שלה, והשעה עוד לא שבע.
בימים הראשונים של הנישואין, הוא היה קורא לי להתקרב אליו,
מדביק לי נשיקה אפרוחית ואומר "עכשיו, לכי"("ושאלוהים ישמור
דרכיך", שכחת להוסיף), זיכרונות שגורמים לי להרהר: עדיף להיות
מוקף באנשים ששונאים, מאשר לא להיות מוקף בכלל. אתה לומד לעקוב
אחר ההרגלים הקטנים. יש גם משהו בטוח בידיעה שאתם מכירים.
נכון, זוגיות זה עניין מסוכן. אבל אף הצהרה נזירית לא תמנע
מהחיים לתפוס אותך עם המכנסיים למטה. עוד לא קם חוזה כזה.
כשמשחקים כדורגל מסתכנים בפציעה. כשמסתובבים בשמש מושכים את
האש לקמטים. כל ישיבה מול מחשב מחישה את הדרישה למשקפיים,
ופתרון תמים של תשבץ הוא סכנה קיומית של בזבוז זמן. כל ההגיגים
הסתומים האלה באים לתרץ מעשה שאני הופכת בו כבר מספר בקרים.
ואף על פי שאני יודעת שקביעת תוכניות הרות גורל בשלבים
הראשונים של היקיצה היא אסורה לכל הדעות, אני מחליטה לא להשתפן
הפעם.
אז התחלתי להתרחק עם הקניות שלי לאזור המשרדים העמוס. הייתי
חוצה את הכביש בדיוק מול הכניסה לסניף שלו עם שקית דובדבנים
ודיאט קולה, ומקווה לראות אותו, רק כדי שאוכל לא להגיד לו
שלום.

היא חוזרת הביתה. הבית. תחת כנפי קירות הבטון הקרירים כמו
ניצלה מהצלפותיה הקטלניות של השמש.
ולפתע נפתחו הריאות באומץ, עם השלכת התיק הכבד מעל כתפיה אל
כיסא במטבח. וכל ראשה כבר מתפוצץ מהמחשבה שקדחה בו כל הדרך
חזרה: להתחיל במלאכת טיהור הגוף.
תוך שניות- לחות חדר האמבטיה מלטפת את גופה העירום והדואב
ומעבירה בו ציפייה מרגשת.
היא מכבדת כל אחד מאיבריה במגע המפנק של המים. המים מנערים
מהגוף את אבק העייפות שהצטבר במהלך היום, ומזכירים לו את תחושת
החיות שאבדה; את ההנאה משימוש חוזר בחושים.
היא נעורה לחיים מהמטר המלאכותי, והחיים מריחים לה מסבון
ירקרק.
כשהוא דופק בדלת היא עסוקה בלהיות מאושרת. אחרי הכול, רוב היום
היא עסוקה בדברים אחרים.

לא זכרתי. שכחתי. והוא אמר שיבוא. מאז שהייתי שוב לבד חזרתי
להבריח את הדלת מבפנים. עכשיו הוא יכעס.

הצלצול נשנה, הפעם בנימה נעלבת. נימה שמוכרת לה מזמנים אחרים.
הרעד מטפס עד קצות האוזניים- וודאי הקור. רגל לבנה אחת מציצה
בזהירות מבעד לוילון האמבטיה לפגוש בביטחון היבש שמציעה הרצפה.
והיד נשלחת בגישוש אחר המגע הרך של המגבת.  מצונפת היא יוצאת
לענות לו.

הוא צודק. אני טעיתי. אני יודעת, כן. ממש לא נעים לחכות בחוץ.
ולמה לנעול בכלל אם עכשיו אנחנו יחד. הייתי צריכה לנחש, הוא
מקנא. יקר שלי. חשב שהייתי כאן עם אחר. תיכף יבין, ושוב יהיה
שקט.

ובין מהלומה אחת למשנתה נהפך שוב הסדר בארון, ודברים נשברים,
והדם עוד רותח. אך בגוף הקטן והעירום הדם רק מתקרר. והאור שאפף
אותו כבה, והמבט המהפנט כבה.