בפעם הראשונה ששאלתי את אמא שלי למה לכל החברים שלי יש שני
הורים ולי יש רק אמא הייתי בן שמונה, וזה היה אחרי שהחבר הכי
טוב שלי באותה תקופה, גילי, אמר שאני משקר לכולם ושבכלל אין לי
אבא. אמא שלי אמרה שהיא אוהבת אותי מספיק בשביל שניים.
כל העניין הזה החזיק מעמד עד שהייתי בן 13, וכבר הפנמתי עד
הסוף את העניין הזה של איך ילדים באים לעולם. זה היה ביום
העצמאות של מדינת ישראל; אני, אמא שלי וגם רונה החברה של אמא
שלי הלכנו לכיכר המדינה לראות את הטקסים וההופעות. אחר כך כשזה
נגמר ישבנו על אחד הספסלים ואכלנו פופקורן והסתכלנו איך כולם
משפריצים קצף מפחית אחד על השני. בדרך חזרה לאוטו שאלתי את
אמא, ככה בדרך אגב - "יש לי אבא?"
הפעם אמא סיפרה לי את האמת: שאני ילד מבחנה, שעשו אותי בבית
חולים, שגרתי באינקובטור ואז כשהייתי כבר שמונה תאים הזריקו
אותי לרחם שלה.
העניין די פשוט, אמא שלי מאוד רצתה ילד, וגם המאהבת שלה, רונה,
מאוד רצתה ילד. אז אמא שלי ורונה הלכו לבנק הזרע, שם הרופא לקח
ביצית מאמא שלי וזרע מבחור אלמוני, ושם אותם ביחד במבחנה וככה
נוצרתי. היו חמישה עוברים כמוני, אבל מתוכם רק אני ואחותי מאיה
התפתחנו עד הסוף. מאיה נפטרה כמה דקות אחרי שנולדה, כי הריאות
שלה לא תיפקדו ולא הספיקו להנשים אותה, אז רק אני שרדתי. אמא
אומרת שזה בגלל שאני מיוחד. היום כשאני חושב על זה, באותה מידה
יכול להיות לאמא שלי ילד אחר, שהוא לא אני, שאותו עשו במבחנה
אחרת.
חצי שנה אחרי זה ביקשתי מאמא ומרונה לפגוש את אבא שלי. אמא
התקשרה למרפאה שבה הם עשו את ההפריה וביקשה ליצור קשר עם תורם
הזרע. בזמן שהיא עשתה בירורים עם הדוקטור רונה ואני ישבנו בחדר
השני ושתקנו. היא הביטה בי בעיניים עצובות במשך דקות ובסוף
אמרה "אל תפתח תקוות גדולות מדי".
את רוני פגשתי שבועיים אחר כך. חזרתי יום אחד מהלימודים,
וכשנכנסתי הביתה ראיתי את רונה ואמא שלי יושבות במטבח עם עוד
גבר, ועל השולחן שלוש כוסות קפה חצי מלאות. אמא שלי קראה לי
להיכנס והציגה לי את רוני, ואז היא ורונה הלכו לחדר שלהן
והשאירו אותנו לבד.
לרוני היה שער חום ועצמות לחיים גבוהות כמו שלי. הוא היה מאוד
רזה ולא מגולח וכל כמה הזמן הסתכל אחורה לראות אם מישהו צופה
בנו. במשך זמן ארוך מאוד הוא רק הסתכל עלי ועישן. לא יכולתי
לדבר, לא ידעתי מה לומר, אז שתקתי. בסוף הוא דיבר ראשון, נתן
בי מבט כזה של אני-מאוד-לא-רוצה-להיות-פה ואמר באי נוחות
מסוימת -
"אז...אתה הזרע שלי?"
מאז אותו היום אני לא יכול לחשוב על עצמי במובן אחר. ההבנה
הכתה בי, אני הזרע של רוני. לאן שלא אלך, מה שלא אעשה, אני
הזרע של רוני. כשאני קם בבוקר אני הזרע של רוני, בלימודים אני
הזרע של רוני, כשאני עם חברים אני הזרע של רוני, כששכבתי עם
בחורה בפעם הראשונה הייתי הזרע של רוני, וכשעמדתי לידה בחדר
היולדות והחזקתי לה את היד בזמן שנולד בני הבכור, הייתי הזרע
של רוני. אבל בעיקר בלילה, כשאני הולך לישון, המחשבה האחרונה
שלי היא שאני תמיד אהיה הזרע של רוני.
|
