היי
זאת אני
כותבת לך מכתב כי, בעצם כי אני מיואשת.
לא נואשת, מיואשת.
בהתחלה לא יכולתי לראות את ההבדל בין שתי המילים הללו אבל
עכשיו אני רואה.
כולנו נוטים לחשוב שמה שאנחנו עוברים הוא הגרוע מכל ואבקש ממך
לסלוח לי על יומרנותי באמרי בדיוק את זה. כשאתה במצב של חוסר
תקווה אתה נוטה לחשוב שזהו, יותר גרוע מזה אין, אבל זוהי בדיוק
הנקודה, אם אין יותר גרוע, מכאן שיש רק לאן לעלות ואם רק נדע
לראות את זה נבין כמה שמצב זה מאבד מהיותו שפל המדרגה.
כשאתה במצב של אושר עילאי אתה מתחיל אט אט לתהות מתי כל זה
ייגמר, האם תאבד את כל מה שיש לך בקרוב? ערפילי הספק מתחילים
ליצור שכבת אומללות שכזאת בתוך אותו האושר המקובל וגורמים לו
להראות כמו בדיחה לא מוצלחת על חשבונך.
אבל למען האמת, המצב שלי הוא גרוע לא פחות, איני נמצאת בתחתית
ואיני משקיפה על התחתית מלמעלה, המקום שלי הוא אי שם באמצע,
במקום בו לא עולים ולא יורדים, הסולם אל האושר נשבר ומגלשת
התהום נחסמה ואני במן משבצת כזאת שלא נראה שיש לאן לזוז ממנה.
וכל ההקדמה הזאת לשם מה אתה שואל? רק שתבין את מטרת המכתב,
מטרתו הרשמית זאת אומרת. המכתב הזה הוא כרטיס היציאה שלי
מהכלא, הסיכה הקטנה שכוחה כה מועט אך היא תדקור את מחסום
השפיות ותגרום לו לדמם עד עפר.
אז מה אמרתי? הו כן, הייאוש. היית פעם מיואש? חוויה יוצאת דופן
שכזאת, מומלצת לכל הרוצה לדעת מה רע יותר מחוסר אונים. כי חוסר
אונים הוא השלב הראשון. הייאוש הוא בעצם חוסר האונים לאחר
הצטברות כל אותם רגשות שאין לדבר עליהם פן נשקע כולנו בדכדוך
עמוק, שלב ב' אם תרצה, השלב שבו "תהיה אמיץ פן מות תומת" היא
הסיסמא, אז הנה, קרא מכתב זה ונסה להגיד לי שאיני אמיצה.
אני מיואשת מהיותי מאוהבת בך, הנה ככה, כל כך פשוט שזה מצחיק,
כל כך פשוט שזה כואב.
מללכת לידך בלילה נעים, לדבר על החיים כחיים, ועלי ועלייך,
כמעט נוגעים בעלינו, אבל מתרחקים חזרה. אני מיואשת מלחזור יום
אחרי יום אל אותו זיכרון ישן שלי ושלך שרק שנינו חובקים אותו,
ממתיקים סוד משלנו, אבל המתיקות הזאת מרעילה אותי, מספרת לי
שישנם רגעים שלא יחזרו. אבל למה תגיד לי? למה אינך מסוגל להבין
את דברי גם בלי שאגיד אותם? למה נאלצת אני לעזוב מחר ביודעין
שכל מה שיוותר משנינו זה המכתב הזה, כי אני לא אוסיף עליו,
ואתה בטח שלא, ולכן אנקז את כל הייאוש לתוכו בתקווה שכלום לא
יישאר מאחור. אני רוצה להאמין שמכתב זה לא ייתפס בעיניך כצעד
נואש, כי הוא לא, ומטרה שלא הובנה כראוי היא מטרה מבוזבזת אכן.
מה עוד אגיד לך? שאיני מוכנה לעזוב עדיין? שאיני מוכנה לשחרר?
אבל התייאשתי מלנסות כל הזמן, עייפתי מלתעב כל שנייה לידך
ולייחל לרק עוד אחת.
ולכן, אסיים את המכתב הזה כאן ורק עוד אוסיף, שתדע, שאני לא
דורשת ממך דבר או מצפה ממך לדבר כי זו אינה זכותי וזהו אינו
מקומי.
רק נשאר לי לקוות
שהספיק.