ועוד שנייה אתה מתגייס.
ועדיין לא דיברנו על כלום.
ועוד רגע אתה לובש מדים, אין סיכוי שיהיו מונחים על הגוף שלך
כפי שצריך שיהיו מונחים, והחיספוס שלהם אולי ישלה מישהו, אבל
פני הילד שלך יסגירו: לא כאן רצית להיות.
או אולי גם הפנים שלך יתבגרו לפתע, ילבשו ארשת מתכתית, אולי
תסיר אותה רק בסופי שבוע, ואולי היא תישאר תמיד.
ותלמד לציית לפקודות, ובזמן, ולא תבין, אבל תתרגל, כי אין
ברירה, וכבר לבשת את הפנים המתכתיות, הרציניות, ופרופיל 97 זאת
דרישה.
וילמדו אותך לירות. בצרורות. באנשים.
ואני? אני יודעת לירות רק מילים. וגם זה, לא תמיד, לפעמים.
אז אני יורה.
אני שונאת אותך. תלך מפה. תעזוב אותי. תצא לי מהראש ומהחיים.
תיעלם. תיזהר. אל תיגע בי. מי אתה חושב שאתה. גיבור גדול,רק
לברוח אתה יודע, יש לך מושג כמה אני בוכה? איך אתה בכלל מעז
לשתוק ככה אני שונאת אותך אני שונאת אותך אני שונאת אותך אל
תתקרב אליי אל תדבר איתי אל תחשוב עליי אל תיזכר בי תחבק אותי
כבר תעזוב אותי.

ועוד אתה שותק ועוד העיניים שלך סוערות ואני מנסה לחשוב אם הן
יתאימו למדים שתלבש או יהוו להם ניגוד גמור.
כן, אתה תעזוב, ואני אשבר.
אולי עדיף שתלך כבר עכשיו.