כשרק הכרנו,
הלב היה אגם.
אגם מלא דגים,
ומים מתוקים.
ככל שחלף הזמן,
האגם הפך לו לים.
ים שזרמו אליו נהרות אי ודאות,
אך אי ודאות מבורכת, מרגשת,
אי ודאות שגורמת לצחקוק מבויש,
ולחיפוש דגים במימי הנהר.
ואז הגיע היום המיוחל.
במילותיך המתוקות, חשפת הדגים,
את כל הרגשות, את כל מה שהוסתר
מחמת מי אי הודאות
של הנהר,
והים, הים הקסום,
הפך לאוקיאנוס.
אוקיאנוס שופע,
מלא עד גדותיו,
הלב הוא שופע,
רגש כה חם,
ובאוקינוס גלים
סערות
מערבולות
של שמחה.
ואז ביום בהיר,
בלוא שום אזהרה,
(פרט לשודד ים שעבר בסביבה)
אותו פה בעל מילים מתוקות,
הביא לאוקיאנוס בשורות מחרבות.
הפה מסתבר, לא היה בטוח
והוא אף הרהר,
לא מעט, חלילה,
אלא הרבה
והבין, שאולי זה לא הזמן
והוא לא בטוח, שהוא רוצה.
הדגים נפגעו (אנושות, יש לציין)
הגלים והמערבולות
התייבשו אף הם
ומטר הדמעות לא הצליח לשקם
את אותו אוקינוס
ששב להיות אגם
אלא שעתה לבי
אגם מלוח ומרוסק. |