מוקדש לאחד מספרי הילדים האהובים עליי ביותר.
גם תמימות יכולה להיות חולנית.

פעם, כשהייתי בן שש-עשרה, קיבלתי ספר גדול וכבד בשם 'אטלס'.
בספר כמעט ולא היו מילים או משפטים, אלא בעיקר תמונות וציורים
של מדינות בכל מיני גדלים, ובין כל המדינות הגדולות הייתה גם
תמונה של מדינת ישראל. אני זוכר שזה היה אטלס במהדורה חדשה,
בימים ההם של בין מלחמה זו לאחרת.
בתחילת הספר הופיעה הקדמה מאת פרופסור ידוע-שם, שהסביר כי אין
דבר המרגש את העם היהודי יותר מאשר ארץ-ישראל השלמה. 'רק מראה
ארץ הקודש', נאמר שם, 'מעורר רגשות עצומים בלבנו היהודי'. אני,
שרציתי ללמוד לצייר, תחילה העתקתי את תמונת ארץ-ישראל כפי
שהופיעה בספר - אך לאחר מכן ציירתי ציור משלי: הייתה זו יצירת
מופת אמיתי בדמות כדור גדול ועגול. הראיתי את יצירותיי לכמה
מהשמאלנים שהיו קרובים אליי ביותר, ושאלתי האם ציורי מרגש
אותם. דקה ארוכה הם התבוננו בציור, הפכו אותו מצד לצד, ולבסוף
השיבו: "האם אנו צריכים להתרגש מתמונת כדור-הארץ?" והחזירו לי
את הציור בחוסר יחס. אך לאמיתו של דבר, לא הייתה זו תמונת
כדור-הארץ, אלא תמונת ארץ-ישראל השלמה-השלמה - אך לשמאלנים
תמיד צריך להסביר הכל. עקב כך ציירתי ציור נוסף - כדור עגול
וגדול שבכל פינה נעוץ דגל ישראל, אך השמאלנים לא עודדו אותי
להמשיך במקצוע טעון אושר ותהילה זה, וייעצו לי להתמיד בלימודי.
כאלה הם השמאלנים - לעולם אין הם  מבינים דבר - בעוד שלימנים
הכל כה פשוט ומובן.

בלית ברירה נאלצתי לבחור לי מקצוע חדש, ולמדתי לנהוג במונית.
עברתי בכל חלקי ארץ-ישראל, וחיש מהר ידעתי להבחין היכן יהיה
יותר עמוס, כביש 2 או כביש 4. במשך שנות חיי נפגשתי עם שמאלנים
רבים, ובכל פעם שנדמה היה לי כי פגשתי שמאלן נאור, הראיתי לו
את הציור הראשון שלי, אך הם תמיד נכשלו במבחן זה באומרם: "אך
זהו הגלובוס!"
לאחר המשפט הזה הייתי נמנע מלדבר עם אותו אדם על מדינות, מפות
או פוליטיקה בכלל - הייתי יורד לרמתו ומדבר על עניינים כגון
רווחה וליברליזם, גיאוגרפיה וספרות, ואז היה איש שיחי השמאלני
שמח שהכיר איש משכיל שכמותי.
כך חייתי לבדי ללא בן-שיח אחד נורמלי למרפא, וכך עברו עליי
הימים.
יום בהיר אחד נעצרה מוניתי אי-שם בכביש הערבה המרוחק. האירוע
קרה לפני כעשר שנים - מנוע המונית שבק ומאחר ולא היו בסביבה
מוסכניקים, ניסיתי לתקן את המונית לבדי - עבודה קשה לכל הדעות,
מה גם שלמחרת היום הייתי חייב לשוב לתחנה. אם נשמע לכם מוזר
מדוע כביש הערבה הפך מלכודת מוות, אם אתם שואלים את עצמכם האם
לא עוברים שם יותר אנשים, אשיב בקצרה: לא עוברים. בימים אלו,
ימי המלחמה הגדולה, כבר איש אינו עובר בכביש הערבה, פרט לרוח
וחול. ישראלים מטיילים בכל העולם, ורק אילת עומדת שוממה. בכל
אופן, נשוב לסיפורנו - באותו הערב נרדמתי, מקופל במקצת, במושב
האחורי של המונית.
בשעות השחר המוקדמות הרגשתי יד קטנה מנערת אותי בחוזקה, ובו
זמנית שמעתי קול דקיק מתנגן.
"אנא, צייר לי ערבי!"
"מה?!"
"צייר לי ערבי, בבקשה!"
התרוממתי מהמושב האחורי מבוהל, וכמעט שחבטתי את ראשי בגג
המונית. מולי ראיתי אישון מוזר למראה, לבוש שרוואל מדברי,
סנדלים וגרביים, ואוחז בידו רובה סער קצר-קנה. ידעתי שאני
מרוחק מרחק של כחצי שעת נסיעה מכל יישוב, ולכן הייתי המום
לראות אדם אחר בקרבתי.
"מה אתה עושה פה, איש?" מחיתי את זיעת הבהלה ממצחי.
"אנא, צייר לי ערבי!" אמר וכיוון אליי את רובהו.
"אינני צייר טוב," ניסיתי להסביר, אך הוא סירב להרפות.
"אין זה משנה. צייר לי ערבי!"
מעולם לא ציירתי ערבים, או אנשים בודדים אחרים לצורך העניין -
רק אומות, ולכן חזרתי וציירתי את ציורי הראשון, מאז. לתדהמתי
הביט הנער בציור, וקרא ברוגז: "אינני רוצה בארץ-ישראל
השלמה-השלמה! הארץ גדולה ורחבה ואנשיה מעיקים. אצלי הכל קטן!
אני זקוק לערבי, צייר לי ערבי!"
ציירתי.
הוא הסתכל בציור. "לא! ערבי זה נראה לי בריא מדי! צייר לי ערבי
אחר!"
ציירתי שוב.
שוב הסתכל בציור. "אינך רואה שציירת יפני? הוא צהבהב וקטן, לא
כמו הערבים..."
ציירתי פעם שלישית, אך שוב הוא דחה את הציור. "ערבי זה נראה לי
צעיר מדי. אינני מעוניין שיחיה יותר ממני..."
התחלתי לאבד את סבלנותי. רציתי להתחיל לעבוד על המנוע לפני
הצהרים, ולכן שרבטתי ציור בקווים גסים והושטתי אותו לנער.
"זהו ארון. הערבי שאתה רוצה בו נמצא בתוך הארון."
"נפלא," קרא הנער לתדהמתי, "בדיוק מה שרציתי. נדמה לך שערבי זה
זקוק לאוכל רב?"
"מדוע אתה שואל?"
"כי אצלי יש דברים יותר חשובים להאכיל!"
"מעט אוכל יספיק לו בהחלט," אמרתי, "הרי נתתי לך ערבי מת."
"לא מת כל כך," אמר בחיוך והרכין ראשו מעל הציור, "ראה, הוא
עוד גוסס!"

וכך הכרתי את הנסיך הקטן.

זמן רב עבר עד שלמדתי להכיר את הנסיך הקטן. הוא שאל שאלות
אינספור, אך לא טרח לענות לאלו שלי - ולכן נאלצתי ללמוד עליו
משאלותיו שלו עצמו.
"מה זה?" שאל פעם אחת כשישבנו במונית.
"זוהי המונית שלי," עניתי בגאווה, "אני נהג מונית."
"מה? אז גם אתה התגלגלת מן ההרים?"
"כן."
"מוזר מאוד," צחק הנסיך, "מאיזו התנחלות הגעת אתה?"
באותו הרגע התחברו בראשי פיסות מידע שהצביעו על מקורו של
הנסיך. "אתה מתכוון שאתה הגעת מהתנחלות?"
אך הנסיך הקטן לא השיב, רק סקר את המונית. "מובן שברכב שכזה לא
יכולת להגיע ממרחק רב..."

ודאי שהייתי סקרן לגבי מוצאו של הנסיך הקטן, אך זה סירב לספק
אותה, ורק שקע בהרהורים.
"טוב שנתת לי ארון, כי כך אוכל לקבור את הערבי באין מפריע."
"ודאי, ואם תהיה ילד טוב, אתן לך פטיש ויתד, ותוכל לשחרר את
הערבי..."
"לשחרר?" שאל בתימהון, "איזה רעיון מוזר!"
"אם לא תשחרר - ינסה לברוח," אמרתי בכובד ראש.
"אך לאן יברח?" צחקק הנסיך.
"רחוק ככל האפשר, אל הגדר..."
"אין דבר," השיב, "התנחלותי כה קטנה, שגם הבורח אל הגדר לא
יימלט," אמר בעצב.

וכך נודע לי פרט חשוב נוסף על הנסיך - התנחלותו לא הייתה גדולה
משטחם המשותף של שלושה קרוונים וחצר! אמנם דבר זה לא הפתיע
אותי, שכן ידעתי שמלבד ההתנחלויות הגדולות כגון תל-אביב, חיפה
וירושלים, יש מאות התנחלויות אחרות, חלקן קטנות כל כך שלא ניתן
להבחין בהן אלא אם אתה שם בעצמך. כשאחד הסיירים מגלה התנחלות
שכזו, אין הוא נותן לה שם, אלא מספר, לדוגמא: 'התנחלות
-176אל"ף'. אני די בטוח כי ההתנחלות ממנה הגיע הנסיך הקטן
ידועה בשם: 'התנחלות -216בי"ת'. התנחלות זו נראתה רק פעם אחת -
היה זה היפי שגילה אותה, באחד מחיפושיו אחר צמח גורם הזיות
בהרי השומרון. ההיפי הופיע בפני ועדה בכנסת והסביר את תגליתו,
אך עקב מלבושיו לא האמינו לו. כאלו הם השמאלנים.
למזלו, אביו של אותו היפי הודיע לו כי עליו להתחיל להתנהג כמו
בנאדם, אחרת הוא לא יראה יותר גרוש ממנו. שנה לאחר מכן חזר
ההיפי, לבוש בג'ינס וטישרט, והופיע בפני הוועדה, וכעת כולם
קיבלו את דבריו במלואם.
סיפרתי לכם את הפרטים אודות 'התנחלות -216בי"ת', רק כדי להראות
לכם כמה בזויה היא התנהגותם של השמאלנים. אם אתה מספר לכם על
חברך החדש, לא ישאלו את עיקרי הדברים כמו: האם הוא נחמד, איך
אתם מעבירים זמן והאם כיף לכם יחד - לא ולא, הם רק יבקשו לדעת
עובדות - גילו, מוצאו, מקום מגוריו, דעותיו הפוליטיות - ורק כך
יוכלו להכיר אותו. אותו הדבר לגבי התנחלויות - אם תספרו
לשמאלני כלשהו, כי ביקרתם בהתנחלות קסומה, הממוקמת על פסגת הר
מרוחק מוקפת צמחייה ונופים, לא יבינו על מה אתם מדברים. אך, אם
תספרו להם כי שמעתם על התנחלות שעולה לתקציב המדינה כשלושה
מיליון דולרים בשנה וכי נהרגו בה כבר שני ערבים וחייל - מיד
יאמרו: "איזו התנחלות מוצלחת!"
אלו הם השמאלנים, ואין להאשימם בשל התנהגותם - לכן הימניים
חייבים להתייחס אליהם בסובלנות - כי אנו, המבינים את הדרך
האמיתית, לא מייחסים לעובדות חשיבות יתרה.

הייתי רוצה לכתוב את הסיפור כך שהימניים מביניכם יוכלו להבין
אותו בקלות - אך סיפור זה מיועד גם לשמאלנים, והוא נכתב מתוך
רגשות צער, שכן זמן רב עבר מאז עזב הנסיך הקטן. אשתדל לתאר את
הדברים בצורה הטובה ביותר, אך איני מבטיח דבר - שכן ידידי הקטן
לא טרח להסביר לי הכל. ודאי חשב שאני רואה את הדברים כמותו -
אך אני אינני מסוגל לראות ערבים מבעד לדפנות ארון.
ייתכן שאני דומה במקצת לשמאלנים - במרוצת השנים, ודאי
התמתנתי.

יום לאחר מכן נודע לי דבר מה נוסף על התנחלותו של הנסיך הקטן -
מכת גנרלי הצבא, וגם עליהם שמעתי ברמיזה, בזכות אותו ערבי
ארוז.
"זה נכון שערבים הורגים חיילים פשוטים?"
"לפעמים, כן."
"אם ככה, אז אני רגוע," נשם הנסיך הקטן לרווחה, ולאחר מכן
הוסיף ואמר, "אם כך - הם גם הורגים גנרלים?"
"אבל נסיך," הסברתי, "הגנרלים אינם חיילים פשוטים - אלא חיילים
מבוצרים וחזקים. גם צבא ערבי שלם לא תמיד יכול לנצח גנרל
אחד!"
"כן, אבל הגנרלים היו חיילים פשוטים לפני שהפכו לגנרלים..."
"נכון, אבל למה אתה רוצה שהערבי יהרוג את החיילים הפשוטים?"
"כי ככה בא לי!"
לאחר חשיבה מאומצת הבנתי את הבעיה שבפניה עמד הנסיך הקטן -
ואכן בעיה זו חמורה מאין כמותה. מסתבר, שבהתנחלותו של הנסיך
הקטן, כמו גם בהתנחלויות אחרות, ישנם גנרלים טובים וגנרלים
שוטים - ולכן ישנם גם חיילים פשוטים טובים וחיילים פשוטים
רעים, שהופכים לגנרלים שוטים. אך החיילים הפשוטים הם חיילים
נסתרים - מתחבאים להם באוהלי המפקדות, עד שאחד מהם מחליט שהוא
רוצה לטפס במעלה סולם הדרגות. אז הוא שולח את ראשו אל מחוץ
לאוהל המפקדה, ולפנינו מפקד חביב, שיכול להיות מפקד טוב וקשוח
- ואז אפשר להניח לו שיגדל כרצונו - אך אם הוא גנרל שוטה, יש
להתנקש בו מייד.
בהתנחלותו של הנסיך הקטן היו חיילים פשוטים רעים ונוראים -
גנרלים שוטים. לעולם לא תיפטר מגנרל שוטה, אם לא תתנקש בו
בעודו חייל - לפני שתשים לב הוא יהפוך לפוליטיקאי ומנהיג,
וינסה לצמצם את שטח התנחלותך - ואם זו קטנה מדי, הוא עלול
לבטלה לחלוטין.
"הכל עניין של סדר," הסביר לי הנסיך, "בבוקר, לאחר שמפגינים
ובודקים את הנשק, חייבים לדאוג לניקיון ההתנחלות, כלומר לשקוד
על התנקשות בחיילים פשוטים רעים, תוך הבחנה בינם לבין אלו
הטובים - מלאכה משעממת אך פשוטה למדי. שמעתי פעם על מתנחל
עצלן, שהזניח חייל אחד בלבד, והיום התנחלותו כבר אינה שלו..."
הקשבתי לדבריו קשב רב, ואני מקפיד להעביר לכם את דבריו
כפשוטים: ילדים, הישמרו מגנרלי הצבא!


בפעם אחרת סיפר לי הנסיך הקטן על אהבתו הגדולה - קרבות יריות.
"קרבות יריות זה הבילוי האהוב עליי! בוא ונצפה בקרב יריות!"
"זה יהיה נחמד," השבתי, "אך עלינו להמתין..."
"להמתין?"
"להמתין שתגיע שעת הקרב. לא ייקח עוד זמן רב עד שיתחיל אחד, אך
יש לחכות."
"שכחתי," אמר הנסיך, "שאיני בביתי!"
ושוב נאלצתי לפענח לבדי את דבריו הסתומים - הרי בארץ ישראל, אם
ברצוננו לראות קרב יריות, עלינו להגיע למקום בו נערך הקרב בשעה
בה הוא נערך. לרוע המזל, לעיתים מקום ההתרחשות רחוק ממקום
המצאנו, אך בהתנחלותו של הנסיך הקטן, אי-שם על פסגת הר, אפשר
לזוז מטרים ספורים לצד כלשהו, כדי לצפות בקרב יריות בכל שעה
שתרצה. אלו הם החיים הטובים...
"יום אחד," אמר לי לפתע, "ראיתי עשרים קרבות יריות! שתדע לך,
שאין כמו קרב היריות לעידוד מצב הרוח..."
"ובכן," ניסיתי לחקור, "ודאי היית מאוד מבואס באותו היום."
אך הוא לא השיב.

ביום החמישי, שוב בזכות אותו ערבי בקופסא, נודע לי סוד חייו של
הנסיך הקטן.
"ערבי היורה בחיילים פשוטים - האם הוא יורה גם בדגלים?"
"ערבי," עניתי, "יורה בכל דברה הנקרה בדרכו."
"ואפילו דגלים המוקפים בגדרות תיל?"
"כן, אפילו דגלים המוקפים בגדרות תיל."
"אז לשם מה גדרות התיל?!"
לא ידעתי להשיב. אותה שעה הייתי עסוק בלהיזכר בספר ההכנה למבחן
התיאוריה שעשיתי לפני כך וכך שנים, ובכמה כעסתי על כך שאני
חייב ללמוד על פעולת המנוע. לו רק ידעתי עד כמה אזדקק למידע
חיוני זה. הנסיך, לעומת זאת, לא הרפה משאלתו.
"מדוע גדרות תיל?!"
"אין כל תועלת בהן! הדגלים מקיפים עצמם בהן רק כדי להכעיס!"
"באמת?" שאל הנסיך ונשתתק, אך רגע לאחר מכן שב והתקיף - "אינני
מאמין! דגלים הם חסרי ישע, והם מבקשים להגן על עצמם כמיטב
יכולתם - ולדעתם גדרות התיל שמסביבם מטילות אימה."
אני, מצדי, השתדלתי להתעמק בפעולת הקרבורטור: עקבתי אחרי
החוטים במעבה המנוע, אך ללא הועיל, שכן הנסיך שוב הסיח את
דעתי.
"אתה באמת חושב שהדגלים..."
"לא!" קראתי בזעם. "שמע, נסיך, אני עסוק עכשיו בעניין של חיים
ומוות. אולי נחזור לענייני הדגלים בפעם אחרת?"
"ענייני חיים ומוות," ציטט אותי הנסיך בכעס, בעוד הוא מתבונן
במנוע. "אתה נשמע ממש כמו השמאלנים - מערבב ומבלבל! מכיר אני
התנחלות, בה שוכן אדם שמעולם לא התנקש בחייל או שמר על דגל -
מימיו לא עשה דבר פרט ללחיות. במשך כל שעות היום הוא חוזר
ואומר: 'אני נשאר בחיים! אני נשאר בחיים!', אך אדם זה אינו
מתנחל - הוא תושב!"
"מה?"
"תושב!" פניו של הנסיך האדימו. "כבר מאות שנים דגלים מקיפים את
עצמם בגדרות תיל, ואף על פי כן יורים הערבים בדגלים. האם אין
זה עניין חשוב לבדוק מדוע מתעסקים הדגלים בגדרות תיל? האם
מלחמת החורמה בין הדגלים לבין הערבים חשובה פחות מעצם חייו של
תושב עלוב נפש? ואם אני מכיר דגל, שאין שני לו בכל העולם, והוא
נמצא רק בהתנחלותי שלי - דגל שערבי יכול לחוררו בצרור כדורים
יחיד - אין זה עניין של חיים ומוות בעיניך?!"
שתקתי. דמעות הציפו את עיניו של הנסיך, כך שבקושי הצליח לשמור
על לחייו יבשות.
"שתדע לך, שאם מישהו אוהב דגל אחד ויחיד, שאין שני לו בכל
ההתנחלויות - הוא מאושר מעצם העובדה שהוא מסתכל אל עבר פסגות
ההרים, כשהוא יודע שאי-שם נמצא הדגל של. אך עם ערבי ירה באותו
דגל - כאילו באותו הרגע נעלמו כל פסגות ההרים מן האופק..."
שמטתי את מכסה המנוע ואספתי את הנסיך אל בין זרועותיי, משתדל
לנחמו. "הרגע, הדגל שלך אינו בסכנה. אצייר לך חומה, או אזיקים
לערבי - כל שתבקש..." אך הדמעות לא פסקו.

עד מהרה הבנתי את חשיבותו של דגל זה. הדגלונים שהיו בהתנחלותו
של הנסיך היו כולם פשוטים, בעלי צבע אחד בלבד. דגלים אלה חיו
חיים קצרים, בבוקר הוצבו בקרקע, ועד שעות הערב התפוררו בלי
להפריע לאיש.
בוקר אחד הופיע עמוד דגל טרי ומוזר, שהנסיך לא ראה אותו מעולם.
לרגע חשב שזהו גנרל שוטה בתחפושת - אך כעבור זמן מה הפסיק עמוד
הדגל לגדול, והחל להצמיח דגל. באותו רגע ידע הנסיך שדבר מופלא
עומד להתרחש. במשך ימים רבים הדגל הגנדרן בחר צבעים, התכונן
והתקשט, עד שבוקר אחד נפרש במלוא הדרו ופיהק פיהוק רחב.
"זה עתה נפרשתי," קרא הדגל, "ועודני פרוע..."
"אתה כל כך יפה!" קרא הנסיך בהתפעלות.
"אכן," השיב הדגל בגאוותנות גלויה. "למעשה, אני די רעב. תוכל
לסדר לי ארוחת בוקר?"
"ומה ברצונך לאכול?"
"אה... איני יודע. אבל יש לי תשוקה עזה לבשר תותחים."
הנסיך חיש מהר התמסר לטיפול בדגל, ונהנה מכך מאוד, אך לאחר זמן
מה החל הדגל לצער את הנסיך בשל גנדרנותו הרבה - כך היה יום
אחד, כשדיברו על גדר התיל שלו.
"ומה אם יבואו התיירים ומצלמותיהם המעצבנות?"
"אין תיירים בהתנחלותי! ומעבר לכך, ידוע הדבר שתיירים אינם
מצלמים סמלים..."
"אינני סמל!" השיב הדגל בעלבון.
"סליחה..."
"בעצם, אינני חושש מהתיירים. זוהי ההתנפנפות ברוח הפרצים שמסבה
לי נזק. אולי תוכל להגן עליי מפניה? בלילה, קפל אותי והנח
בתצוגת זכוכית, כי הקור כאן נוראי!"
הנסיך מצא את העניין מוזר, דגל המפחד מפני הרוח, אך עשה
כבקשתו. כך, בחלוף הימים, נתאכזב הנסיך הקטן מן הדגל, למרות
כוונותיו הטובות ואהבתו אליו. פעם אמר לי הנסיך שעדיף היה אם
לא היה שם-לב לדבריו של הדגל, כי אין לתת בדגלים אמון - רק
להתפעל מיופיים והתנפנפותם.
"אסור היה לי לקחת את דבריו ללב," אמר לבסוף. "הייתי צריך
להתייחס למעשיו. אם במקום לברוח הייתי מתחשב, הייתי רואה את
אהבת הדגל אליי - אך זאת לא ידעתי."

מכאן ואילך סיפר לי הנסיך הקטן אודות מסעותיו. כיצד, בוקר אחד,
לאחר שסידר את התנחלותו, התנקש בחיילים הרעים וגרף את שני
המוקשים הדרוכים (וגם את המוקש שאינו דרוך, ליתר ביטחון),
החליט לעזוב את ההתנחלות. הוא ניגש אל הדגל כדי לסדרו בפעם
האחרונה, אך הרגיש כי דמעות עולות בעיניו.
"להתראות!" אמר הנסיך, אך הדגל בושש להשיב.
"התנהגתי כטיפש," אמר הדגל לבסוף, "ואני מבקש את סליחתך. אני
אוהב אותך, וכל שארצה הוא שתישאר מאושר. אינני סובל מקור,
אינני מפחד מתיירים. השאר את ארון הזכוכית-"
הנסיך הקטן שתק.
"התמהמהותך מעצבנת," שינה הדגל את נימת קולו, מכיוון שלא רצה
שהנסיך יראה את עצבותו. "אם החלטת לעזוב, קום ולך."

וכך, עלה הנסיך הקטן על משוריין שחלף במקום ויצא למסעותיו.

שעות ארוכות סיפר לי הנסיך על מסעותיו בין ההתנחלויות: על
הביקור בהתנחלותו של הפוליטיקאי הבודד, שהתעקש לחלק לו פקודות
תמוהות; על התנחלותו של איש המרכז, שמאלני לשעבר שדיבר רק דברי
הבל; התנחלותו של הציוני, שהיה מדוכא מכדי לענות על שאלותיו של
הנסיך; התנחלותו של החסיד, שהיה עסוק בענייניו ורגז על כל
הפרעה שהיא; התנחלותו של הימני לשעבר, כל עבודתו היא לשווא;
התנחלותו של המשקיף, שרק נמצא במקום כי פקדו אותו לשם, וכל
עיסוקו הוא הבנה ומחקר.

לבסוף סיפר לי הנסיך על היום בו ירד מפסגת ההתנחלות אל גובה
פני הים - או ליתר דיוק, אל מדבר כביש הערבה. גם כאן, כך סיפר
לי, נפגש עם רבים. שואלים אתם מדוע דווקא כאן הנני מקצר
בדברים, שמא זהו דווקא החלק המעניין של הסיפור - אומר לכם
בפשטות: לא. כל סיפור, חובה שיהיה בו חלק משעמם, כי אם לא אז
גם אין בו עניין. כך גם בסיפורו של הנסיך הקטן - ולכן, למרות
געגועיי לקולו, נמנע אני מלייגע אתכם בכל קורותיו המשמימות.

לבסוף, לאחר כשבוע, עלה בידי לתקן את המונית. היה זה מזל גדול,
מאחר ומלאי המים שלי כמעט ואזל. ערב פרדתנו, מצאתי את הנסיך
יושב על גבעת חול במרחק-מה מן המונית.
"היום הוא יום השלושים לעוזבי את ההתנחלות," אמר והישיר מבט אל
פסגות ההרים.
"ולכן העצבות על פניך..."
הייתה שתיקה. לבסוף קם הנסיך ללכת - אך לאחר כל זאת, לא הסכמתי
לוותר עליו בכזו קלות. רציתי להישאר עמו שם, אך הוא פקד עליי
שלא לבוא. רק צעד מספר צעדים, ונשכב על החול.
"אם איני יכול לחזור להתנחלות, מה הטעם עוד בהיותי כאן?" לחש
לעצמו, כיוון את הרובה אל ליבו, הצמיד אותו בחוזקה, וירה. וקול
הירייה מעולם לא נשמע, בגלל החול הרך.

מאז עברו שנים רבות. חבריי בתחנה שמחו לראותי, כי חששו שכבר
נפלתי חלל לתלאות המדבר. תחילה הייתי מדוכא עד מאוד, חשתי כי
התקווה מתה יחד עם אותו נסיך מופלא - אך מאוחר יותר פג צערי,
מאחר והבנתי שהנסיך שב להתנחלותו שבהרים.
ימים לאחר מכן, ראיתי ששכחתי לתת לנסיך את האזיקים שציירתי
בעבור הערבי שלו, ותהיתי האם ירה אותו ערבי בדגל, או האם הנסיך
השכיל להגן עליו - וזוהי שאלה שכולנו צריכים להעסיק עצמנו בה -
גם אלו ממכם שמצאו בנסיך ידיד ורע, וגם אלו שלא.
מה יקרה לעולמנו אם בהתנחלות עלומה יקום ערבי וירה בדגל? הרי
ודאי שלא יהיה הוא כבעבר., אולי רק בשביל השמאלנים שביניכם,
שכפי שכבר טרחתי להדגיש - לא יבינו דבר כה חשוב.



הסיפור מבוסס במלואו על ספר הילדים 'הנסיך הקטן' מאת אנטואן
דה סנט-אכזופרי.