אבא היה חולה כשדורה הגיעה אלינו. הוא נעלם בחדר של אימא ושלו,
וסגר את כל החלונות. חשבתי שאולי הוא הולך ונעשה קטן, או
חיוור, כי כבר בקושי ראיתי אותו, ולפעמים אפילו קצת שכחתי
אותו. אימא לא הסכימה שאני אכנס לחדר. היא אמרה שהמחלה מחכה לי
שם, מכוסה באבעבועות ומתחבאת בארון, או מתחת למיטה. חשבתי מה
אבא עושה עם המחלה, איך הם נלחמים בתוך הזיעה של הקיץ, ואיך
היא פלשה לעיר הבירה של אבא, לחדר השינה. מדי פעם הוא היה מדדה
למטבח, מסתכל על המסדרון כמו על יום מסנוור של שמש, ומכין עוד
תה בכוס שכבר הייתה אפורה וחומה. הנקודות השחורות של העלים
היבשים שהיו בכוס התרוממו, ואז שקעו, כשהן מכניסות לתוכן את
המים החמים. הוא היה מנסה לשאוף את האדים ללא הצלחה ונעלם,
מזיע וחיוור, אל תוך הציפית הכחולה ושמיכת הפוך של חדר השינה,
מתחת לספרים שהיו מפוזרים כמו פירורים ענקיים על המטה.

  דורה הייתה הבת של הדודה יהודית. אימא הזמינה אותה והיא באה
לבלות אתנו את הימים האחרונים של החופש הגדול. היא אהבה לשחק
אתי ולחבק אותי. היא אמרה שהיא אוהבת את תל אביב, והמלים היו
יוצאות לה מהפה כמו הפופקורן שיוצא מתוך המכונה בקיוסק של
קולנוע רב חן. אימא פתחה בשבילה את המיטה המתקפלת בחדר שלי וכל
לילה הייתי מחכה שדורה תיכנס לחדר ולמיטה. הייתי מסתכל עליה
מלמעלה ועושה כאילו אני ישן. זה היה אולי הזמן היחיד ביום שהיא
לא דיברה, ונהניתי להסתכל עליה מתלבשת בפיג'מה ונכנסת בשקט
למיטה המתקפלת.

  הימים עברו להם כמו בחופש הגדול, דרך לילות חמים, חלומות
צבעוניים וכניסות ליליות של דורה לחדר. כבר ידעתי איך עוברים
הימים בחופש הגדול למרות שזה היה רק החופש הגדול השני שלי.
בעיקר אהבתי את החלון של המטבח. הייתי עומד ומסתכל על העצים
זזים, על הרחובות הצהובים, ועל כל האנשים שהולכים מקצה אחד של
החלון אל הקצה השני, בין העצים, שלא הפסיקו לרגע לזוז.

  מאז שהגיע הקיץ, כל יום שבת אנחנו הולכים לבריכה. אימא
אוהבת ללכת לבריכה והיא קונה לי בגד ים חדש כל שנה. היא אומרת
שרק בבריכה היא נרגעת, למרות שלפעמים גם בבריכה היא נעשית
עצבנית. אבא כבר לימד אותי לשחות חזה, והוא אמר שעוד מעט הוא
ילמד אותי חתירה. אני אוהב את המים בבריכה, ואת הדשא, ואת
השכנים שפוגשים ואומרים שלום, והעורבים שיושבים על חוטי החשמל,
מחכים שכולם ילכו הביתה והם יוכלו להיכנס לבריכה.

  דורה ואימא כבר ארזו תיקים עם מגבות ובגדים ואני עדיין
חיפשתי את אבא, שכבר היה כל כך שקוף עד שבקושי הצלחתי לראות
אותו. אימא אמרה שהוא לא יבוא אתנו לבריכה, ואני התחלתי לפחד.

  זה לא שלא רציתי ללכת לבריכה, אבל להיכנס לבד למלתחות של
הבנים, בלי אבא? עם כל השערות שמתרוצצות שם על הגוף לכל
האנשים? עם כל הזקנים שיבשלו אותי לאט לאט באדים של המקלחות
ויאכלו אותי רק כדי להיות צעירים יותר בשנתיים או שלוש? עם כל
האנשים הערומים? אני לא נכנס לשם לבד. אמרתי לה שגם אני לא
אבוא לבריכה. אני אשאר בבית ואטפל באבא, או שאולי נלך לים
במקום?

  לפעמים אני חושב שעדיף להחליף את אימא שלי באימא של יריב או
של אריאל. היא התרגזה ואמרה שכבר ארזנו את כל הדברים לבריכה,
ושכל יום שבת אנחנו הולכים לבריכה ואני, שוב הרגשתי כאילו אני
לא יכול לעשות את מה שאני רוצה לעשות, ואני צריך ללכת עם כולם
לאן שהם רוצים, ולעשות אתם דברים שאני לא רוצה לעשות, ורציתי
כבר לגדול. לא רציתי לומר לה למה אני לא רוצה לבוא. אולי היא
הייתה מבינה אבל התביישתי וחשבתי לברוח מהבית, ואז עלתה לי
בראש תכנית איך לא להיכנס למלתחות לבד. אני עוד אתקלח בבית,
לבד.

  אימא הייתה עצבנית באוטו. היא אמרה שחם לה נורא ושהיא לא
מבינה למה אבא לא תיקן את המזגן לפני שהגיע הקיץ, ועכשיו הוא
כבר חולה וכל הקיץ כבר עובר והאוויר שורף מרוב שהוא חם. דורה
אמרה שהבעיה בתל אביב היא שהאוויר לח. אצלם בירושלים יבש, ולא
מזיעים, אבל כאן בתל אביב לח, ויש מים באוויר שמופיעים על הגוף
כמו זיעה ואז חם נורא. היא סיפרה שפעם הם היו בעמק החולה והיה
שם לח נורא והיא התעלפה מרוב חום ואז לקחו אותה לבית חולים, שם
באזור של החולה. ואז היא התחילה לספר איך היה שם בבית חולים
בצפון עם כל הרופאים שלא ידעו לדבר עברית, ועם כל המחטים
שנכנסו לה לידיים.

 אני ישבתי לי במושב האחורי, חשבתי על איך לגדול מהר ולהפסיק
לעשות מה שאחרים רוצים,  וצללתי מתוך החום כמעט עד הפסים
הכחולים על הרצפה של הבריכה. הרגשתי איך הקור עולה לי דרך
הרגליים לראש והסתובבתי, דרך הבטן, ראש וידיים קדימה, עד שכמעט
נגעתי בפסים הכחולים במים של הגדולים. דורה שחתה איתי חזה.

 לפעמים היא שכחה לעשות תנועה ונשארה לצוף, מביטה במים ובאבן
הכחולה שהקיפה את הבריכה, עד ששקעה, והמשיכה. היא לימדה אותי
לשחות שחיית כלב. הידיים שלה נפרשו לצדדים וזזו למעלה ולמטה,
והחזה שלה השתולל, אמרתי לה שזאת שחיית ציפור והתווכחנו, אף
אחד לא ניצח. היא אמרה לי שאני שוחה יפה, אבל ניסתה ללמד אותי
לעשות תנועות יותר נכונות עם הרגליים, והחזיקה אותי במים עד
שעשיתי תנועות נכונות. צללתי ונגעתי לה בקורקבן. היא צחקה
וסיפרה לי על החתולים הקטנים שנולדו להם בירושלים ועל החתולה
שלהם שאכלה את החוט שיצא להם מהקורקבן. אף פעם לא טעמתי חוט של
קורקבן של חתולים, מעניין באיזה טעם זה.

  השמש שרפה את הדשא והמים שהתייבשו על הגוף שלנו הצילו אותנו
בדרך אל הצל. אימא עישנה סיגריה וכמעט שלא הצלחתי לראות את
העשן שיצא לה מהפה, הוא הפך לאור כשנגע לה בלשון ונהפך לחלק
מהעולם עוד לפני שהיה לו גוף משלו. אימא תמיד נראתה שונה
כשהעשן יצא לה מהפה, פתאום היא הייתה רגועה. היא התרכזה בעשן
והביטה למעלה בסבלנות, אנחה של שלווה ליוותה את העשן ונעלמה
אתו באויר. היא אמרה שצריך לבקר את סבתא ושהיא גוססת בבית
החולים. אולי נשארו לה רק כמה שבועות לחיות, וכדאי שהיא תראה
את הנכדים שלה - סבתא לאה הייתה גם סבתא של דורה, שתלשה עלים
מהדשא ולעסה אותם לאט. היא הוציאה עלה מהפה בלי הקצה הלבן שלו,
ואמרה:
"אבל לא בא לי לבקר את סבתא. אני לא אוהבת את הריח בבית חולים,
והרופאים לא יודעים לדבר עברית, וכל האחיות מפחידות,
והמסדרונות ארוכים יותר מדי, כבר ראיתי את סבתא לפני שבועיים.
וחוץ מזה, תמיד אומרים לי שזאת הפעם האחרונה שנראה את סבתא,
ותמיד רואים אותה שוב."

  כמו תמיד אני צריך ללכת לאן שאימא הולכת. יכולתי אולי לנסות
להתחמק, וללכת לאיזה מקום אחר עם דורה, אבל העדפתי לוותר על
הביקור לסבתא, ולשמור על ההתחמקות שלי מהמלתחות. אני מוכן
להיות אצל סבתא אפילו חמש פעמים ולא להיכנס למלתחות לבד. אולי
כשאני אהיה בן שש עשרה כמו דורה, אני אוכל גם לא לבקר את סבתא
וגם לא ללכת למלתחות, אבל סבתא בטח תמות עד אז. הסתכלתי לבריכה
וראיתי את סבתא שוכבת במיטה בבית חולים ומביטה לתקרה. הסדין
שאב אותה והיא הפכה לחלק ממנו, עד שהוא הפסיק להיות לבן ונצבע
בצבע שלה, ורוד אפור. המיטה התרוממה, יצאה מהחלון ונעמדה שם,
באוויר, ואז הקיפה את הבניין ונפלה, מתרסקת על הגינה הצהובה
שמתחת לבית החולים. שאלתי:
  "אם כל הלווינים היו נופלים מהשמיים והיו מתרסקים על האדמה,
כולם היו מתים?"
דורה אמרה שכן, ושזה כבר קרה פעם באוסטרליה, והמון אנשים מתו,
ואימא אמרה שלא. היא אמרה שהלויינים הם נורא קטנים, ובטח כמה
אנשים ימותו, אבל לא כולם.
"היום בערב אולי נלך לבקר את סבתא."

  אימא נתנה לי מגבת וסבון ושאלה אותי אם אני אסתדר, אמרתי
שכן, וחיכיתי עד שדורה ואימא ייכנסו למלתחות של הבנות. אפילו
לא חשבתי לרגע להיכנס למלתחות. אני לא נכנס למקום המפחיד הזה
לבד.

  הלכתי לפי התכנית, ומייד קפצתי אל המים הקרירים שעטפו את
כולי בחופש הגדול שהשתרע פתאום כמעט לאינסוף. הייתי צריך
להתחבא, וחיפשתי את המקום שאליו הולכים כל המים, ידעתי ששם אני
אמצא מסתור טוב ונעים עד שאימא ודורה ייצאו מהמלתחות. התחלתי
לשוט בתוך המים הכחולים וניסיתי לעקוב אחרי הרמזים שהמים
השאירו בתנועות שלהם. ניסיתי להבין לאן המים הולכים. השיטוט
התמשך והתמשך, והמים משכו אותי לעמוקים, לרדודים, לפסים
ולפינות. אני חושב שאז הבנתי בפעם הראשונה, שהמים בבריכה
עומדים. הם לא הולכים לשום מקום, רק מחליפים מקומות בתוך
הבריכה, כדי להימנע מהשעמום. בדיוק כשהבנתי את זה, התחלתי
להרגיש פתאום הרגשה לא נעימה של חנק, התנועות המבלבלות של המים
והפינות האטומות של הבריכה היו יותר מדי בשבילי, הייתי מוכרח
לנשום.

  אימא עמדה שם רושפת מכעס, ואני התחלתי להרגיש את חום
הכישלון כשיצאתי מהמים, סופג צעקות באור היום. אני לא יודע למה
היא יצאה מהמלתחות והלכה לחפש אותי אבל אני נתפסתי והבנתי שאין
לי ברירה. בבת אחת נחתו עלי הדברים הרעים - צעקות מאימא, לזה
אני כבר רגיל, אבל לא בבריכה, כשכולם רואים, שוב לעשות משהו
שאני לא רוצה לעשות, והמלתחות של הבנים שהיו כמו עונש של
גיהנום צפוף וחם שהכישלון יכריח אותי להיכנס אליו. אם רק הייתי
יכול להשאר מתחת למים עוד קצת.

 נכנסתי, רעדתי מפחד אבל ניסיתי לגייס את כל האומץ שאפשר.
הדלת הייתה כבדה והחדר היה לבן וחם ורטוב. חשבתי על המלתחות של
הבנות, אולי שם החדר שחור וקריר ויבש? צעדתי בזהירות ובראש
מורם, מנסה להתנהג כמו מבוגר, להעלים את הפחד ולדעת מה אני
צריך לעשות. להתפשט, להתקלח, להתלבש ולצאת. כולם היו עסוקים,
מטפלים בעצמם, וכמעט כולם היו ערומים, מלאים בשערות. אנשים
מבוגרים מסתפרים בגוף? לא היה לי את מי לשאול, אז לא שאלתי,
כולם היו דובים. שמנים, רזים, מתגרדים במגבות. אני זיקית מהירה
שלא מפחדת מכלום. התפשטתי לאט, מגלה לכולם שכל הגוף שלי הוא
בלי שערות. זיקית יכולה להצמיח שערות אם היא במאורה של
הדובים?

  אני צריך להשתין, פתאום הייתי חייב להשתין. זה קצת יאריך את
הזמן שלי בגיהנום, אבל זה לחץ כל כך. עמדתי על קצות האצבעות
כדי להגיע למשתנה. איש רזה וזקן עמד לידי ובחן את המאמצים שלי,
ואת הגוף שלי, מחשב איך לחתוך אותי כדי להתאים את כל החלקים
למחבת הקטנה שלו במטבח הצפוף. לא רציתי להסתכל עליו, גם מפחד
וגם כדי לא לאבד שיווי משקל. כמעט נפלתי כשניסיתי ללכת מהמשתנה
והוא החזיק לי קצת בגב וניסה לתמוך בי, או להתגרד בי, או
לאכול.

  הלכתי מהר, מנסה שלא ליפול בדרך אל המקלחת. הצלחתי להתחמק
מהזקן הרעב והמים התחילו לעטוף אותי ולבודד אותי משאר
המבוגרים. רציתי לברוח והרגשתי את הגוף מתחמם וכמעט בוער, ואיך
המים מכבים אותו בכל פעם מחדש, ונעלמים בסיבוב אל החור שברצפה.
אבא אמר לי פעם שהסיבוב הזה הוא בגלל הסיבוב של כדור הארץ.
אולי כדור הארץ מסתובב בגלל הסיבוב של המים, ומה יקרה אם המים
יפסיקו להסתובב? ובצינור, המים מסתובבים? ובים?

  פחדתי מכולם וניסיתי להתחמק, לברוח אל החור שברצפה, אל
הסיבוב של המים. לרגע הייתה לי תחושה שהנה, ואני מצליח, אבל
משהו עצר אותי מלנזול לתוך הצינורות, שוב כשלון. ואז הופיעו
הציפורים. כאילו באו משום מקום, מחליקות על האוויר הדחוס
והרטוב של המלתחה, שנראתה פתאום כמו ענן שטס בשמיים הכחולים,
משנה צורה, נפתח, נסגר, מתקדם ונח. הן היו אפורות וניגנו בטל
צבעוני של סגול וירוק עם כנפיהן, שולטות באוויר ומשחקות אתו,
מעירות אותו, והאפור שלהן היה צובע אותו במעוף צבעוני.
מתחתיהן, דמויות שעירות, עסוקות בגוף של עצמן ומנסות שלא להרים
את מבטן מהמגבת, מהסבון. צעקתי, הייתי מוכרח לצעוק.
  "תראו, ציפורים."

  פתאום המלים שוטטו בחדר, העירו את כולם וניתקו אותם לרגע
מגופם. הם הסתכלו למעלה בהשתוממות והענן כולו הביט אל תוך
עצמו, לצדדים, מגלה ציפורי פרא חופשיות, מטיילות בו כאילו היה
הענן הפרטי שלהן. חלק ניסו לתפוס אותן, משתוקקים להתאחדות עם
הפולשות, מנסים להפוך אותן למשהו משלהם, לחלק מהם. וחלק המשיכו
לעמוד, מביטים במלחמה הזעירה שפרצה בתוך חדרי ההלבשה. הציפורים
המשיכו לרגע במעופן, נהנות מההמולה, ואז יצאו את החדר כשהן
משאירות רק ניצוצות של צבע ותעופה, ודמויות מתנגבות בענן הולך
ונמוג.

  הייתי ערום כולי. זרם אדיר של מים שטף אותי וניסיתי להחביא
את העיניים שלי מכל הגברים במקלחות ממול. חזרתי לצינורות
ולסיבוב הנינוח של המים, כמעט נשאבתי אל תוך המנהרה ונעצרתי,
שוב ושוב. התחלתי להרגיש את הקצוות של הצינור פועמים, מתהדקים,
אבל לא הצלחתי להיכנס. מדי פעם העפתי מבט מהיר על האחרים כשהם
לא הסתכלו עלי.
  "היו יפות הציפורררים"
שמעתי קול איטי אומר, מגלגל את האות ריש עם הגרון כמו שלא
שמעתי מעולם. הסיבוב שמט אותי החוצה ישר אל תוך עיניו, חומות
בהירות, שהזכירו לי שוקולד חלב מתוק, מתחת ללשון.  הנהנתי. כל
השאר התעסקו במים ובסיבון ,כאילו לא שמו לב. הניגון האיטי
המשיך:
  "ררראיתי שאתה מתעניין במים..."
הוא התקרב, שמנמן, נמוך, בטח אבא של ילד אחר - קיוויתי נורא
שלא קוראים לבן שלו דרור, כי כל הילדים האחרים היו בטח צוחקים
על איך שאבא קורא לו, דרררורר.
  "בסיבוב שלהם" הוא חייך.
   והמשיך:
  "לאן אתה חושב שהם הולכים, כל המים? לאן הם מסתובבים?"
לא ידעתי מה לענות, אני יותר טוב בלשאול שאלות. פתאום הרגשתי
את המים ששטפו לי את הגוף מלמעלה, ונמשכו בכוח אדיר למטה, אל
הצינורות.
  "אני לא יודע" אמרתי בינתיים, אבל רציתי לדעת, רציתי ללכת
לשם.
  "בוא, אני אררראה לך. בוא, אתה לא רררוצה לבוא?"

  הוא הושיט לי את היד שלו ותפס את היד שלי. רציתי והיססתי.
ללכת, כן, רציתי ללכת, אבל אתו? הרגשתי את החום של היד שלו
והמים לחצו אותי אל הרצפה, הם רצו לצאת. נזכרתי במים בבריכה
שהחליפו מקומות בלי הפסקה, חנוקים, ואז אחזתי את היד החמה
ונזלנו, טיפה אחרי טיפה אל תוך הצינורות השחורים, מסתובבים עם
המים.

  טיילנו אתם, נעים למעלה, למטה, פועמים, מחפשים דרך מוצא
מהמנהרות, מחפשים מקום להסתובב בחופשיות ולהניע את הסיבוב
הגדול. זאת הייתה הרגשה קצת מוזרה כי כבר לא הייתי אני כל  כך,
הייתי טיפות, הייתי נזילות. ראינו את אימא ואת דורה דרך הפתח
במלתחות של הבנות והמשכנו הלאה, נסחפים בתנועה, הלאה אל המקום
שאליו הולכים כל המים, חשבתי שאולי זה הסיבוב הגדול. חיפשתי את
הפחד ולא הצלחתי למצוא אותו בעצמי, אולי לא הייתי כל כך עצמי,
וניסיתי להבין את זה אבל פתאום התחלתי לטוס, כמו ברכבת הרים
שעשיתי בלונה פארק בקיץ שעבר. כשהגענו אל הכלום, המהירות הפכה
לחלק מאתנו.

  כלום. זה כל מה שהיה שם, מבהיק, זורח, ריק, כל כך ריק כאילו
אין שום דבר אחר בעולם, כאילו זה הסוד של הכל. גם אני הייתי
כלום, ולא הצלחתי להבין איך יכול להיות שהייתי כלום, או שאולי
לא הייתי? החלקים האלה מבלבלים אותי בזיכרון, אבל כשהייתי שם
הייתי כלום, והמשכתי לטוס קדימה ולצדדים, כמו ציפור כחולה
וכתומה בשמיים בהירים, בלי עננים.
  בערב הלכנו לבקר את סבתא. דורה לא באה, אבל ראיתי אותה
נכנסת לחדר שלי בלילה. היא התלבשה בפיג'מה ונכנסה למיטה
המתקפלת, ואני הסתכלתי עליה מלמעלה ועשיתי כאילו אני ישן.