זמן מעולם לא היה עבורי לינארי,
פוסעת בשבילים הנמתחים כציור של דאלי -
נוזלים בהרמוניה ממרחב לרגע
צוחקים כשאני מנסה להבדיל בין המושגים.
חלון בכל השתקפות, אלוהים יודע לאן..
הכל אחד, מעולם לא לינארי או מובנה. לא אצלי.

בגיל 10 כבר קראו לי מכשפה.
תהיתי ברצינות של ילדה אם הם צודקים.
ערבים ארוכים חיכיתי ליד החלון לסופה שתקח אותי הביתה, למקום
בו כולם מוזרים כמוני, כי אני תמיד היתי מסיפור אחר.
לדורותי זה עבד.
אלוהים יודע למה הפוסטמה חזרה. אני לא היתי חוזרת,
שורפת את הנעליים עתירות הפאייטים האלו ומאכילה באפר את
הקופים.

אז ניסיתי לבנות את עצמי חכם וחזק -
אם הכל היה הולך לפי התוכנית הייתי מתעוררת בגיל עשרים ומשהו,

לובשת את חליפת שלושת החלקים, שולחת ילדים למעון ויוצאת להתקדם
בקריירה. היתי אפילו חוזרת בזמן להכין ארוחת ערב ומודיעה לבעל
בביפר שקניתי מסך ענק לקראת משחקי ה-NBA.
זה היה אמור להשאיר את כולם מרוצים...

הזמן מעולם לא היה בנוי למסגרות או מחויבויות אצלי,
וכך כשחלפתי אתמול ליד מראה, הציצה בי משם אני בת שש בערך...
היא סקרה ילדה בת שלושים ושתיים -
את הרגליים היחפות ואת הנוצות ששזורות לי בשיער
ואתם יודעים מה? היא דווקא נראתה מרוצה.

כמה קל לשכוח מה באמת רצינו מהעתיד שלנו כשהיינו ילדים. .