אולי לא כל כך נעים להודות, אבל הצבע סוף סוף חזר לנו ללחיים.
וזה יצא מוצלח להישאר בקיץ בארץ. ואפילו איכשהו לא מדי חם.
וזהו. זה קורה כאן ועכשיו. בול כמו שצריך, כואב ומרגש. במידה.
וחייבים להודות, שכבר עכשיו, אחרי כמה ימים, יש כבר משהו מוכר
מדי, לעוס אפילו, בטילים על חיפה. אי אפשר לקנות אותנו באותו
טריק פעמיים. אנחנו צרכנים נבונים. את זה לא יקחו מאיתנו.
אנחנו מסוגלים לצרוך הכל, אם רק תדעו להשאיר אותנו מסוקרנים
מספיק. תנו לנו את הטיזר. לפני שניסוג לאותו קו אדישות מנומנם
בגבול בין הגירוד לרעב. וזה כל כך מרגש שבדיוק עכשיו יונית
נפתחת, ככה, לעת ערב, על רקע קריית שמונה המנצנצת, ורוח הרים
מבדרת את שערה, ואנו נזכרים שוב בישראל היפה, מצטחקת. והיא
באמת לא קרה, רק מבחוץ, זה רק בגלל שהיא ביישנית. ונעים לנו
שוב להרגיש צודקים. סוף סוף אפשר ללכת מכות בלי להרגיש כל כך
אשמים. ורק בשביל זה שווה ללכת מכות. רק בשביל לראות, שעוד
מותר. תודה לאל על כל שיעי ממושקף ומתלהם, ושלא יגידו לנו שהוא
אויב מתוחכם. כי מתוחכם ככל שיהיה, מי מצטלם ברקע ירוק אייטיז,
עם איזה שרך על השולחן. ולחשוב, שוודקה רדבול במקום השרך היה
יכול להיות נשק אסטרטגי עדיף בשבילם, מכל הזילזאלניקים למניהם.
גם זרועו הארוכה של צה"ל הייתה נשמטת במין אחי, הפעם הבאת
אותה. איך אומרים, אללה הוא אכבר נמצא בפרטים הקטנים. וזה בטוח
היה מרגש אותנו כי כאמור, אנחנו יודעים להעריך עבודה טובה
אפילו אם היא לא שלנו.
ואז אולי היה פתאום הזמן, שאחד מאיתנו, נגיד מיקי חיימוביץ',
היה אומר סוף סוף את מה שהוא מרגיש, מה שדוחק לו במורד הגרון,
במיוחד ברגעים האלה, שהאולפן מלא בעליצות נערית של גברים
שיודעים סוף סוף לאן נדמה להם, שהם תמיד רצו ללכת. היה אומר
במין שקט כן :אני דווקא חושב שהערבי המוזר הזה צודק. ואז כבר
לא היה ניתן להחניק את השטף, כי זה הרי בכלל לא בגללו. זה
מדהים שהוא בכלל מצליח לראות את זה מהרי השוף, ובכל זאת. כי גם
ככה, בלעדיו, זה הרי מלאכותי כל הישראליות הזאת. כמו איזה
טריק שיווקי, שמנסה להמשיך להצדיק את עצמו. וכולנו עסוקים
בלקבע את עצמנו בו באיזו יחצ"נות היסטרית של זיכרון קולקטיבי
גווע (גם אתה אייל קיציס). זה לא מה שמכרו לנו. לא בשביל זה
באנו. זה לא היה במכרז, לא בשביל זה אנחנו קמים כל בוקר,
לילדים, או הולכים לערוץ עשר, ומחייכים חיוך עקום, גם כשרע, גם
כשהכל נראה לגמרי מזויף, כאילו זה דג זהב של איזה חבר של
ההורים שנסע לחו"ל וצריך להמשיך להאכיל, רק שהוא כבר מת והחבר
לא מתכוון לחזור. בינתיים אנחנו כואבים ומתרגשים. במידה. מחכים
להתעורר למזרח תיכון חדש. לפנים. |