עיקולים קרירם, כרזות מנופפות של אור. מתגוללים, נופלים בפח
ומתאספים לעצמם בהמולה מתמשכת
של מטרות נדיבות לב, בקלות של דג, על המטה החשוך של הגשר,
מושלכים לנגד מצעי בדיל ועופרת.
עשבים נשטחים כנגד הזרם. שפריריות מתייצבות כמו מחטים כחולות,
עמידות באוויר לאיזה חיסון מהיר והחלטי.
העולם חוזר עצמו באריגים מהוהים, גובה אנושי מעל גובה הים,
כשהחוף שם בצד בכבדות את עצמו בהשתקפות,
הערה אגבית, שרועה עלים.
אמצע יום בקיץ, חום חסר רחמים. האוויר אינו מספיק לרטוט, העצב
העדין והבהיר של פרג.
אני איש מזדקן בכובע קש שלקח על עצמו לשבח את אלוהים על כל
ההתפלשות בכיוון צבעיי ונסיון לאמת ככל האפשר על קנבס קטן
ושטוח. קונסטבל טען שמעולם לא ראה דבר מכוער, ויכל לדעת כל
תכשיט דרוס בפיגמנטים של הזהובים והירוקים בשמניים, חומים
מאומלים שמזכירים את העיניים הנוצצות וגבם של צפרדעים.
השמש נפטרת מהעודף, מבזבזת על פריחות, גלילים, בוץ, אבנים
רטובות.
אני מאוהב באבק הגיר החיוור של כנפי העש, ובזהב המתפורר והכהה
של החלודה, האוצרות המושחתים של עולם זה. כנגד התורה, תן
למברשתי להכריז: "אלו אנגליפים ושביבי אהבה".
|
