כל כולי מפוזרת בחדר הקטן והחשוך,
שבורה לחתיכות קטנות, המפרפרות מלאות כאב.
יושבת ובוכה, ובוכה, לא נרגעת,
הדמעה לא חמות, לא מלטפות.
קרות הן אותן דמעות. קרות ונוקשות,
מתקיפות אותי, מעציבות אותי, לא נותנות להפסיק.
למה? למה הייתם צריכים להביא אותי?
למה הייתם צריכים לצור יצור מתועב ונבזה שכמוני?
למה גרמתם לי לסבל הזה???
יושבת וחושבת:
באמת איכפת להם? הם באמת יבכו?
לא יכולה לעצור את הבכי. הוא כל מה שנישאר לי.
שואלת את עצמי איך לשים קץ לסורים?
אך לנקות בצעדים, איני יכולה,
אין לי את האומץ הדרוש.
תוהה עד מתיי אסבול.
מתחננת שיפסיקו להתעלל בי
מבקשת אומץ להפסיק את ייסורי.
רוצה לברוח, אבל אין לאן.
אפשר רק לבכות. אבל הבכי מכאיב כל כך.
אין עם מי לדבר, אף אחד לא יבין.
לא יכולה להמשיך, אבל לא יכולה להפסיק.
אמי אינה יודעת דבר, היא גם לא תדע.
המחשבות רצות בראש.
הבכי מסתתר בגרון.
והעצב מכאיב על הלב.
והדמעה כבר התייבשה על הלכי,
והפה כבר יבש,
אבל הכאב לא מפסיק, רק מתחזק