אולג? אולג שלי, אתה שם?
כבר שבוע שלא שמעתי ממך.
ונכון שצעקתי, ונכון שלא אמרתי מילים יפים במיוחד,
אבל תבין, אני קשה לי.
אני קשה לי פה, קשה להסתגל.
ואפילו שעברו שלוש שנים - הסטיגמה שדבוקה עלי לא ירדה מאז.
אולי רק פעם אחת, כשניצחתי בתחרות ריצה ההיא. רק אז לא הייתי
מאשה ליום אחד, אלא אלופת ארץ בריצת שדה לבנות.
זה באמת היה יום אושר, יום ששמחתי עלי.
אבל הוא עבר לו, נעלם ונשכח עם כל הזיכרונות האחרים שאף אחד לא
זוכר.
אולג שלי, מדוע קוראים להם זיכרונות, אם אף אחד לא זוכר אותם?
ותאמין לי שזיכרון הזה ראוי לזכור. היית צריך לראות איזה יופי
של מקום היה שם.
מוסיקה מצוין, ומלא אנשים. הו, וכאלו קישוטים!
סרטים כחולים, ואדומים... כל מי שסיפרתי לו צחק עליי.
לא אכפת לי. אני אוהבת סרטים.
למה לא היית שם, אולג? בשבילי, רק בשבילי, זה המקסימום שביקשתי
ממך. שתהיה שם, לחבק אותי. וזה לא הרבה יותר מדי לבקש, נכון?
ואתה חשבת 'הלכתי עם חברים שלי' זה תירוץ טוב???
אני האמנתי שאתה בן שלי! זה לא בן, זה.

לא נעלב, נכון, איגור שלי?
אני לא רציתי פוגעת בך אף-פעם.
רק טוב רציתי בשבילך.
ויש לך חברים וחברות טובים, ולימודים מצטיינים, ואמא שלך
שאוהבת אותך. אבל אתה צריך מבין שנפגעתי, שלא באת לחבק אותי
חיבוק של ילד לאמא שלו, אחרי שהיא זוכה בפרס ומקבלת סרט כחול
יפה על הגוף שכתוב עליו 'אלופת ארץ בריצת שדה לבנות'.
כל הבנות אחרות מתנשקות מתחבקות עם משפחה שלהן, ורק מאשה נשארת
לבד.
ואז אני צעקתי עליך ואתה צעקת עלי והיינו בריבים גדולים, פתאום
אתה הלכת וסגרת את הדלת בחזק, ונעלמת ואני לא קראתי לך, כי
כעסתי.
ועכשיו עבר שבוע, ואתה לא פה. מילה אחת לא שמעתי ממך.
ואני חיפשתי אותך כל היום והלילה. אבל אתה לא פה, והלכת למקום
רחוק בטח. כי אני לא מצאתי אותך. גם בסלולרי שלך אתה לא עונה
לי.
אז אני משאירה לך ההודעה הזאת, ומבקשת סליחה.

אולג? אולג שלי, אתה שם?