הגשם פסק ונותרו רק זרזיפים בודדים מהגג ומענפי העצים. נטע
עמדה והשקיפה מהחלון, סופגת את שלוות הגן הרווי, עם ערוגות
הפרחים והדשא המקריח בתנומת החורף. עוד מעט יגיעו כולם וימלאו
את הבית בהמולת החג אך כעת יש לה עוד כמה רגעים שקטים בחדר
שהיה של אמיר.
פסעה בשקט בתוך החדר כאילו אמיר עדיין רכון ועובד על שולחנו
וחבל להפריע לו. הספרים נותרו במקומם על המדפים בסדר האלפביתי
שעליו היה מקפיד, ולידם הקלסר הגדול האדום עם כל המסמכים
הרפואיים, הבדיקות והטיפולים שבסוף לא הועילו. המקטרת וקופסת
הטבק מונחים במקומם על השולחן וקרוב לחלון הכורסא האמריקאית
הגדולה, שאהב לשקוע בה עם ספר או לפעמים גם איתה, עם נטע,
בכורסה שהייתה גם קן חיבוקים שלהם. טלי וירון רמזו לה יותר
מפעם שעדיף שתתרום את הספרים לאוניברסיטה ותעבור לחדר הזה
במקום פינת העבודה הקטנה והדחוסה שלה בחדר המשפחה אבל היא דחתה
את הרעיון בתירוצים שונים. על הקיר בפינה נשענה הגיטרה בנרתיק
בד קאנבס שחור, קבועה במקומה כמצבת זכרון. כשרצה לנוח מעט
מהעבודה היה מתיישב ליד החלון ומנגן באך או וילה לובוס והיא
אהבה להקשיב לצלילים הנעימים שהתפשטו בבית ובגן.
עוד מעט יגיעו כולם. מאז חג החנוכה האחרון עם אמיר לפני שלוש
שנים תמיד הוזמנה בחגים לאחותה, או למחותנת אך הפעם התעקשה
שיבואו אליה, הילדים הנכדים, ואוסף של דודים ובני דוד. גם טלי
תגיע עם החבר החדש מהאוניברסיטה, מה שמו? יובל, כן יובל. יבואו
כולם ושוב יצחקו על הסופגניות שיוצאות לה בכל מיני צורות
מוזרות והדודה פאולה תגיד שלא עשית כמו שאמרתי לך. תצחקו,
תצחקו, בסוף אתם טורפים הכול.
שמעה דלת מכונית נטרקת מכוון הכביש. מישהו כבר הגיע וכדאי
שתתחיל להרתיח את השמן. לאט לאט נתמלא הבית, בקלחת ברכות,
שיחות ומצהלות ילדים.
היא נעצה חמישה נרות בחנוכיית הנחושת הגדולה שעל השולחן ליד
החלון וקראה לכולם.
לאחר הדלקת הנרות אמיר תמיד היה מלווה את השירה עם הגיטרה והיא
כמעט צפתה לכך שיגיח פתאום אל החדר...
"טלי, אמרת שיש לכם גיטרה בבית"
כולם הביטו ביובל, החבר החדש של טלי.
"אני יכול ללוות קצת, שירי חנוכה"
" אמא, הגיטרה בחדר עבודה של אבא? מה אני שואלת בכלל", הוסיפה
בשקט.
" טלי, חכי, לאן את רצה? אני לא בטוחה שאין מיתרים קרועים, זה
כבר שלוש שנים"

שירי החנוכה והסופגניות נגמרו וכעת מרחפים מהסלון צלילי פוגה
של באך. יובל באמת מנגן יפה ולא רק לווי לשירי חנוכה, אפילו
יותר טוב מאמיר, אבל לנטע יש מה לעשות במטבח, תעזבו אני אסתדר
לבד. חמש תה, שניים עם נענע ושש קפה, אחד בוץ לדודה פאולה,
שאריות הפשטידות והסלטים למקרר והכלים למדיח. כולם עזרו לפנות
אבל נטע מעדיפה למלא לבד כי רק היא יודעת איך עושים את זה
בצורה הכי יעילה, הנה הצלחות הקטנות בפינה הזו של המגש התחתון,
אחרת סתם מתבזבז מקום ועדיף לסיים בהדחה אחת. רחש המדיח לא
משתיק את צלילי הגיטרה המשכרים והצלולים. רגליה מושכות אותה
לכיוון הסלון אך יש עוד חמש תה ושש קפה להכין. אחר כך ישתו
וידברו וישירו ויובל ינגן עוד ובסוף יעמיסו על כתפיים את
הנכדים הרדומים וכולם ייפרדו מכולם בפקעת הומה ליד הדלת עם
פטפוטים אחרונים וחיבוקים ונשיקות.

שוב נותרה לבד והגשם שב ותפף בעדינות על החלונות החשוכים. נטע
ישבה על הספה, ליטפה את המיתרים ותהתה אם יש לה לגיטרה נשמה
משלה וטוב לה כשמנגנים עליה ואולי עוד יותר טוב לה כשמנגנים
עליה במיומנות כמו שיובל ניגן הערב. אולי סוף סוף תנסה ללמוד
לנגן? באחד החגים הבאים תפתיע את המשפחה ואולי המנגינות ייצאו
יותר טוב מהסופגניות. אצבעותיה גלשו על צוואר הגיטרה התקבצו
ולחצו על מרווחיה בתבנית אקורד שאמיר פעם לימד אותה והצליחה
עדיין לזכור. בוהן ימין פרטה לאט על המיתרים והיא חשבה כמה
נעימים הצלילים כעת אחרי שיובל כוון אותה. איך הולך הלווי של
השיר היפה הזה שיובל שר הערב? "אני גיטרה, הרוח תנגן עלי
בחילופי עונות"... אולי תבקש שיראה לה.