אני מחפש את השדים שלי, ואת, את רודפת אחריי ומתחננת שאחזור.
את כל הזמן אומרת לי כמה שאת אוהבת וכמה שאת רוצה וכמה שתהיי
מוכנה לעשות בשביל להשאיר אותי שלך, אבל את פשוט לא מבינה. זה
לא שאני לא רוצה להיות שלך, אבל איך יכול אני להותיר את לבי
בידייך אם לבי אינו שלי כלל וכלל?
לכן אני צד. אני צד את השדים שלי מעבר לפינות החשוכות ביותר של
נפשי, מעבר לתהומות העמוקים ביותר שמאז ומעולם פחדתי לחצות.
אני מטפס לגובה, צונח לעומק, חופר את הקבר של עצמי ומקים עצמי
לתחייה, כל זאת על-מנת לנקום את היעלמותו של לבי בידי אחרים,
בידי השדים הרודפים אותי.
ואת - מה את עושה שם, מאחוריי? באשר אלך, הולכת את עמי.
במנהרות העוגמה והאימה האופפות את נפשי, את באה ומנסה לחלצני
בטרם אפול. בעת שאני מתכונן לקפוץ אל לב הנהר הקפוא, את מושכת
אותי וכמו מלבישה עליי מעיל של אהבה. כאשר נלחם אני בביעותים
של דמיוני, את תמיד שם, מפיצה אור וגורמת להכל להיראות כל-כך
הרבה יותר קל כשאת שם.
אבל מה, יקירתי, את לא עוזרת.
כל הנקודה, הלא, היא להשיג את לבי בחזרה. ולא סתם להשיג, אלא
על-מנת שאוכל להגיש לך אותו כמנחה, כשי, כדורון עטוף בסרט ומלא
אהבה. וכיצד אשיג את לבי-מבוקשי אם את עצמך אינך מאפשרת לי
להתמודד עם עצמי?

בקיצור, יקירתי אשר אהבתי, אני יודע שזה קשה ואולי אף משונה,
אך כל שאני מבקש ממך עתה הוא לעזוב אותי לנפשי.
תני לי לשקוע במצולות, אל סף המוות, על-מנת שאוכל ללמוד איך
לצוף.
תני לי ליפול אל תוך החושך והפחד, כדי שאוכל ללמוד איך לעוף.
תני לי להילחם באימה, כדי שאוכל ללמוד איך לעמוד.
ותני לי להשיג לך אותו - את לבי, כדי שאוכל להעניק לך אותו אחר
כבוד.

כי את הירח ידי אינה משגת, וגם לא את היהלום הגדול בעולם, אך
את לבי אגיש לך על מגש של כסף ברגע שאוכל. ברגע שאת תאפשרי לי
להשיג את היכולת להעניק לך את לבי, כמו שתמיד רציתי.
כמו שתמיד חלמת.

16.02.06