הפרח מעל אוזני נשר, הפך אבק.
שדותיי חרושי תלמים, כמהים לגשם
שיבולים מרוטות שחות בפני הרוח המדברית
והשמש מכה ללא הרף, בעוז.
יבשו אדמותיי, יבשו ימותיי
ויבשו אגמי הדמעות בעיניי
ועורי קמט, קמל, כחלוף השנים

ושחונה חלקתי, שוממות אדמותיי
ללא הרף עודרת, חופרת, מחפשת תקווה
ברגב אדמה טרי, בחלקה שעוד לא דהתה
אף הדם שהקרבתי, דמי - דם אנוש
לא מועיל לאלים תאבי מלחמה
חפצי אהבות נכזבות
שאינן עוד מתנת חלקי -
לעיתים אפילו מבחירה.

וכך, את אשר זרעתי בדמעה
לא קוצרת אני בשמחה
אלא מנסה, מטפלת, מסייעת
ובסוף קוצרת ביגון גדול אף יותר.

09.05.06