היער היה סבוך וכבד, כמעט ואפשר לומר סמיך. אור השמש טפטף
פנימה בטיפות קטנות מהעלווה הצפופה מעל, מנקד את קרקעית היער
בנקודות צהבהבות בהירות, מתנועעות ומרצדות ברוח.
שלוות התפאורה הופרה ע"י שתי דמויות. ראשונה צעדה שלגיה,
בצעדים גדולים אך איטיים, כמתוך חלום. היא ניחשה כבר את שעומד
להתרחש, אבל היא השלימה עם גורלה. למעשה, עוד לפני שעזבה את
הארמון, כבר הייתה בטוחה בכך.

היא הייתה מודעת היטב למתיחות בינה לבין אמה, כפי שהיו רוב
דיירי הארמון. המלכה לא משלה היטב בקולה ברגעים הקשים:
"את תמיטי חרפה על בית אביך!" הדהדו פעם קירות הארמון.
"התנהגותך היא התרסה כנגד הסדר הטוב שהשכין הבורא בחברתנו!"
קראו פעם אחרת.
"את כל זמנך את מבלה בהתהוללות עם פחותי המעלה שבמשרתים. אינך
נסיכה כי אם זונה!"
והיו כמה דברים נוספים שידעה שלגיה, שהפכו את תככי הארמון
לנהירים יותר בעיניה מאשר בעיני אחרים. דווקא שלגיה, יותר מכל
אדם אחר, הכירה טוב ביותר את טבעה האמיתי של המלכה. דווקא
שלגיה, שהייתה שנואה על אמה יותר מכל, הבינה באמת לנפשה:
היא ידעה שלא טוהר המידות והמוסר הגבוה הם המניעים את המלכה,
אלא רגשות עזים מהם: הפחד והקנאה. היא ידעה שהיחסים בין המלך
והמלכה מעולם לא היו טובים במיוחד. היא הבינה כי המלכה חוששת
פן ימאס בה בעלה בגילה המתקדם. היא ידעה גם, אני חושב, כי
המלכה חושדת בבעלה כי הוא בוגד בה, ומכל נשות הארמון, עם בתו.
ועוד דבר אחד ידעה שלגיה, עוד פיסת מידע אחת הייתה לה, להשלים
את הפאזל. שלגיה הכירה גם אותי:
אמת חלקית הייתה בדברי המלכה. שלגיה אומנם לא הייתה מופקרת -
היא הייתה מלאה מדי בהוד מלכותי ובחשיבות עצמית. אבל היא נהנתה
מחברתם של פשוטי העם. שלגיה אהבה את ההערצה השקטה, שגם אם איש
לא הודה בה בקול, הכל היו מודעים לה. את ההערצה הזו לא יכלה
למצוא בקרב בני האצולה.
כך קרה ששלגיה הכירה גם אותי, היכרות לא שטחית. לכן, כאשר יום
אחד, זמן קצר לאחר אחת ממריבותיה הגרועות ביותר עם המלכה,
ניגשתי אליה והודעתי לה כי היא תתלווה אליי לציד למחרת, היא
ידעה את כוונותיי. היא ניחשה כבר אז שכשאשוב, לבדי, אספר לכולם
על תאונת הציד המחרידה.
היא לא ניסתה להתנגד, היא לא ניסתה לברוח, ואף לא חשפה את
הקנוניה. היא פשוט השלימה עם רוע הגזירה. היה זה כאילו לא יכלה
לחשוב על סיום הולם יותר לחייה.

שני צעדים מדודים אחרי שלגיה, צעדתי אני, שובר את ענפי העצים
בעוד מפלס לי דרך מבעד למעברים הצרים בהם השתחלה היא בקלות. זה
אחר זה, ניתקו הענפים מהרשת הסבוכה של היער וצנחו-שקעו
לתחתיתו.
"מספיק. זה מקום טוב." קבעתי, מניח יד על כתפה הרכה. במבט סביב
החלטתי כי יש די והותר מרחב להניף חרב כיאות. היא עצרה ופנתה
אליי, מבטה מזוגג, עדיין כמתוך חלום. שלפתי את החרב, והנפתי
אותה מעלה. ברגע האחרון קפאתי.
"לפני שהכל נגמר, יש משהו שאני מרגיש צורך לומר לך. אני בטוח
בעצם שאת יודעת, אז כן, אני מודה, במשך תקופה ארוכה הייתי
מאוהב בך. אני מודה בהרבה יותר: אני עדיין מאוהב בך, באיזשהו
אופן מודחק, שהוא מסוכן בהרבה מהאופן המודע." לפתע התעוררה.
היה זה כאילו פתחתי לה צוהר לעתיד טוב יותר, פתאום הכל הסתדר.
סוף חדש נמצא, כה ברור ונכון, לסיפור שלה.
מבטה אמר הכל: 'תמיד ידעתי,' 'גם אני תמיד אהבתי אותך,' ואפילו
'אם לא תהרוג אותי אהיה שלך לנצח.' הכל היה ברור ומזלזל כל כך
שלא יכולתי שלא להיעלב. מיהרתי לעצור אותה משנראה כי היא עומדת
להביע את עצמה גם במילים:
"אבל אני רוצה להזהיר אותך, לפני ,שתגידי משהו מטומטם: זה שאני
מאוהב בך לא אומר שאני טיפש - בשונה מאז, אני יודע טוב מאוד
ששום דבר לא ייצא מזה. אני לא מסוגל לאהוב את מי שאינה מחזירה
לי אהבה, ואת אינך מסוגלת לאהוב."
למלכה הבאתי לב של חזיר. את ליבה שמרתי למזכרת.