בליל ירח מלא אחד עמדנו על הגג, הירח ואני, ושתקתי מולו. קולות
הלילה מן הבניינים האפורים סביבי, בתחילה רמים, טלוויזיה פתוחה
ומלמולים גבריים ונשיים עולים ממנה. מערכת סטריאו נרעדת בקצב
הבס, מישהו מנגן בפסנתר...
ואז, הם מחרישים לאיטם, מתקמרים ונמתחים כמו גב של חתול,
ומתרככים ונשכבים, מתערסלים עם הדממה.

מחלונות רבים בוקעים אורות, במין רצף של משחק לוח שהמצאתי,
ולאט לאט החושך מצליח לנצח את האור.
מישהי עומדת בחלון, מציתה סיגריה. ענן לבן של עשן מסתלסל לו,
עד לירח.

ערה לנצח שכמותי.
נשארת, לראות את עיניו העצומות של העולם.

וחשבתי לרגע, שאם יהיה יום לאורך כל היממה, אז אוכל להיות כאחד
האדם.
לא לדעת את סודות האנושות, או להבין בדידות קיומית מהי, משתקפת
בפניו של הירח, אויבי, אחי התאום.

ובאותה השעה כדור הארץ פער את פיו. וצחק כרעם. צחק וצחק לי,
כשנטלתי רובה וכיוונתי אל הלילה, ועצמתי עין אחת כנגד הירח,
ששט רגוע, משקיף עליי בלעג.

נו, מה תעשי לי?

ובאותו הרגע החשיך הכל, והירח נפל, רסיסים רסיסים, סביבי על
הגג.