בין רגע נהייתי עצוב;
אמצע הקיץ עיניים מביטות בי מתוך ציור
בחדר שלך, קרוב אלייך,
תופסת מקלחת,
המים יורדים כמו ששלגים יורדים בחרמון לפעמים
אבל חם.
טילים נופלים על עיר מגורים שכוחה
ועל מסכי טלויזיה מתראיינים הקצינים,
בחוץ יש מלחמה.
בפנים יש רק אש שמאכלת אותי.

את רואה את מבטי הפולשני ומסתירה את בטנך מתחת חולצה,
העצב הזה שלי, אם רק תשאלי:
בן אלף שנים ויותר;
זה לא שרק רושם אחד חודר את הסכרים,
למוסיקה יש כוח להחיות רגעים שלמים,
זכרונות טהורים בצורתם המלאה ביותר:
כתמונות.
ולמוסיקה הנשמעת בחדרך, במיוחד,
שמורות חלקות של תמימות מאוחרת
בין דמויות ילדותי.

עירי בוערת,
אני מגלה על דפי העיתון השמן של שישי,
אני מזהה מקום שנמחק מזכרוני;
כיכר סמוך לגן בו הייתי מטייל עם הכלב,
תראי איך האש תפסה את עמודי החשמל
וחרכה את המוכר הנותר.
להבות המלחמה שאין לה אלוהים
ואין מי שיסביר לי בשביל מה.

אולי אחר כך נתחבק,
נצא לטייל ברחובות העיר הזרה הזו,
(הרחק מהטילים)
ללא תקווה לגשם.
העצב יחזור אל מקומו הטבעי,
קבור מתחת ערימות של דפים וחיוכים וחיבוקים אחרים,
ואני אניח לרגשות חדשים לשטוף אותי,
ללא עומק, ללא מחוייבות,
סתם כך ברחובות הריקים בעוד ההמונים רכונים
על מסכי טלויזיה מול העדכונים החמים,
בטח מיזוג האוויר דולק.
אביט בך,
בטח אעביר את אצבעותיי בשיערך ואחייך דומם,
כבר בלי העצב הדביק הזה.



17/7/2006