"תבחרי קלף!" , עוד הפעם הוא התחיל עם השטויות שלו. "תעזוב
אותי כבר, אין לי כוח לקסמים שלך עכשיו". מאז שאני זוכרת את
עצמי, אני בוחרת קלפים. קלפים מקופסאות אדומות, קלפים מקופסאות
כחולות, פעם, אפילו בחרתי קלף מחפיסה עם נשים ערומות מאחורה.

מה יצא לי מזה שאני בוחרת קלף? איזה גילוי קיומי פתרתי?  אבל
הוא בשלו. "תבחרי , נו כבר!"
אני נכנעת ושולפת קלף מהחפיסה. "תתרכזי טוב", הוא אומר לי. אז
אני מתרכזת. ככה חזק חזק מעבירה לו את המחשבה למוח : מ ל כ ה
ל ב   א ד ו ם...  הוא מחייך חיוך ניצחון ופולט בגאווה "נסיך
תלתן! נכון?"  "נכון" , אני עונה בשקט. רק שיעזוב אותי כבר.

אבא שלי קוסם.  זה אולי נשמע נחמד והרפתקני ככה  שאבא שלך
קוסם, אבל זה לא.
בהתחלה , אני מודה , נהנתי. אבא היה מגיע לגן בכל יום הולדת
לבוש במקטורן השחור שלו וחבוש בכובע צ'ילנדר שחור וישן. כל
הילדים היו נאספים מסביבו. ואני בשמלה הכחולה הייתי מרגישה
לרגע אחד קטן שאני מלכת הגן. הוא היה עומד שם גבוה ומרשים,
מוציא ארנבים מהכובע, מעיף יונים מממחטות.  הכי אהבתי שהיה
שולף מטבעות של שוקולד מאחורי האוזן שלי, ואני באקט נדבני
הייתי מחלקת אותם לילדי הגן.
אחר כך אבא היה הולך, ואני הייתי נשארת בשמלה כחולה ופה מרוח
משוקולד. חוזרת לשחק לבד בפינת הבובות, בעוד שאר הילדים עטים
על צלחות הבמבה והביסלי שנשארו על השולחן.
פעם אחת, אלינור ואני רבנו. "אבא שלי גיבור!. אבא שלי שוטר הוא
ישים אותך בכלא ויזרוק את המפתחות!" היא צעקה בגאווה. ואני
עניתי שאבא שלי הוא קוסם והוא יהפוך אותה לצפרדע. זה השתיק
אותה לזמן מה. עד ליסודי, אז היא כבר אכלה אותי בלי מלח.

בבת המצווה שלי, זה כבר היה קצת מביך.  ניסיונותיי להתחבב על
חבורת המקובלות היו גם ככה נוטים לכישלון.  תודה לאל , על
כישורי בקפיצה בחבל וגומי. לפחות אז היו בוחרים בי. לבת המצווה
שלי הצלחתי לגייס בקושי מחצית ממניין המקובלות ועוד כמה לא
חשובות מדי, כמוני.
היה די.ג'י, היו ריקודים, היה אלי , מלך הכיתה עם הג'ינס שלו
והעגיל באוזן. ואז אבא עלה לבמה. אני זוכרת את הגוף שלי מתאבן.
את הלב חדל מפעימותיו. את הדם אוזל מהפנים. אני זוכרת את אבא
עומד מול כל הכיתה . "לטריק הבא אני זקוק למתנדבת אמיצה" , הוא
מכריז במבטא הרומני הכבד שלו, ובוחר במי אם לא, אלינור. מלכת
הכיתה. ואני בתמימותי חשבתי שאני אצא מזה בזול. "נו , אלינור?
התלבשת יפה היום" , הוא אומר תוך כדי שהוא דוחף שתי מטפחות
קשורות זו לזו , במעלה הצאוורון של חולצת הגאפ שלה. "את בטוחה
שלא לוחץ לך?" הוא שואל בתמימות. אלינור מחייכת בעצבנות. ואז
אבא שלי שולף את המטפחות מתוך הצאוורון שלה וחושף חזייה ענקית
קשורה ביניהם. הקהל מתגלגל מצחוק למראה החזייה הענקית האדומה
שנשלפה מתוך חולצה של מלכת כיתה מתבגרת. כל הקהל צוחק. מלבד
שתינו. אלינור שולחת בי מבט זועם מלא משמעות. ואני מבינה.
גורלי נחרץ. אבי גזר עלי את גורלי במו ידיו. את השנה שחלפה
העברתי בבדידות מוחלטת. אלינור ארגנה חרם כיתתי. אפילו הדחויות
ביותר לא הורשו לדבר איתי.  

שנות התיכון שאחרי חלפו בשלום יחסי. ילדים נעשים פחות אכזרים
בתיכון. כללי המשחק משתנים. מי שהייתה מלכת הכיתה מצאה את עצמה
מפנה את מקומה למלכת כיתה אחרת. שרשרת המזון החברתית עושה את
שלה.  תקרית החזייה נשכחה וכך גם אני.  בבית אבא המשיך בשלו.
הוא השתכלל מטריקים פשוטים למנטליזם טהור. נהיה קורא מחשבות
אבא שלי. מסתובב במטבח מפציר בנו לבחור קלפים, לחשוב על
מספרים, להתרכז, לשדר. הדבר היחיד שרציתי לשדר לו זה בוקס לתוך
הלסת. אבל זה אבא. לא נעים. הוא עוד יכול לקרוא את המחשבה הזו.
חברים לא הזמנתי הביתה. את המעטים שהיו לי לא רציתי להביך
בהצקותיו העקביות של אבי. כל מי שנכנס הביתה הוא היה רודף
אחריו עם חפיסת הקלפים. הייתי נקברת בחדר עם פינק פלויד בפול
ווליום רק כדי לא לשמוע אותו מבקש עוד פעם, "נו...תבחרי קלף!"
.  

השנים האלה חלפו. את הצבא שרדתי רק בקושי . אם לא היה לי את
יניב , אולי לא הייתי שורדת בכלל. אבל מאחר ויניב היה נשאר
לחבק אותי בלילה, הבקרים נראו הרבה פחות עצובים. ומבחינה
חברתית? מה אני אגיד, זה עוזר להיות החברה של המ"פ. אף חיילת
לא תעיז להעליב את החברה של המ"פ. אז שרדתי.
ולרגל נצחוני את המערכת  נסעתי  לדרום אמריקה. כן, גם אני
נזקקתי לכיבוש הגדול כדי להרגיש שלמה. אז עליתי הרים , ירדתי
תהומות, נסעתי את דרך המוות בבוליביה, טיפסתי את המאצ'ו פיצ'ו
שלושה ימים, שדדו אותי בקוסקו, בצ'ילה  איבדתי את התרמיל ,
נמלים עקצו אותי באקוודור, ראיתי זריחה  מעל  לגונות ירוקות
בפסגות מושלגות שלא האמנתי  שהן אמיתיות. האושר היכה בי .
מעולם לא ידעתי חופש כזה.  
שבתי ללימה לצורכי הערכות מחודשת. לימה מפחידה אותי. למראית
עין היא נראית עיר מערבית לכל דבר, אבל הסכנה נמצאת שם. מחלחלת
לבטן מתוך סמטאות צרות וילדים פושטי יד. הייתי הולכת צמודה
לקירות הבתים, מבקשת להיבלע בתוכם.  מאחוריי אני שומעת קול של
אישה "סניוריטה! פורפאבור סניוריטה", אני מסתובבת ומגלה אותה
מחייכת אליי בפה חסר שיניים. ישובה על המדרכה מוקפת בחבילות
עטופות בבד, אני מתארת לעצמי את רכושה העלוב צרור בצרורות .
בדים, תפוחי אדמה וקצת תירסים,  חפצים שמצאה ברחוב. אינדיאנית
אנדית טיפוסית, עם הכובע שלה והלבוש הבלוי, המצחין, והקמטים
בזוית העין. מחייכת אליי ומסמנת אליי בידה להתקרב. מבטה מסתורי
כאילו היא יודעת עליי משהו. החלטתי לגשת. מקסימום ייצא מזה
סיפור מצחיק של טיול. היא מביטה בי שוב. מחטטת בתוך אחד
מהצרורות ושולפת חפיסת קלפים אדומה, כמו זו של אבי.  גופי
מתאבן. מוחי משתתק . הממזרה מזהה את מצוקתי.  "כלבה
מניפולטיבית." אני מסננת מבין שיני בעברית. היא צוחקת , כאילו
הבינה את המשפט שאמרתי.  אני מתחילה לנוע בחוסר שקט. "תבחרי
קלף!" היא מצווה עלי בספרדית  המתגלגלת שלה.  אני בוהה בחפיסת
הקלפים  באימה, תוך שאני בודקת  ביני לבין עצמי דרכי מילוט
אפשריות. מי היא? מה היא רוצה ממני?  איך נקלעתי לכאן בכלל?
בסופו של דבר אני מחליטה לגמור עם זה וזהו. מושיטה יד רועדת
לעבר החפיסה , שולפת קלף. היא מחייכת , מפצירה בי להביט בו.
מלך לב אדום. "הוא זקוק לך. האיש של הקלפים. הוא מבקש שתחזרי"
היא מביטה בי במבט רציני פתאום. מחכה שאני אבין את מה שהיא
אמרה לי. הלב מתחיל לדפוק מהר.  הלב מתחיל לבכות. אני מתגעגעת
. אין לי מה לחפש פה יותר . אני רוצה הביתה.
אינני זוכרת דבר מהטיסה חזרה לארץ. הייתי חסרת סבלנות לשוב.
משהו דחק בי . "מהר ! מהר ! ". לקחתי כדור שינה. תמיד אני
סוחבת איתי אחד קטן. טיסות מעוררות בי אימה. אני לא סומכת על
שום גוף פיזי שתלוי בין שמיים וארץ בלי חוטים. העיניים נעצמות
לי , הקולות מתמזגים עם צבעים, מתמזגים עם ריחות, מתמזגים עם
קולות, עם שמלה כחולה, עם שמלה אדומה, עם מדים של צבא, עם
אלינור,  עם טעמים של ארוחת חג, עם רעשים של עטיפות מתנה
נקרעות, מתמזגים עם תקתוקי השעון הגדול בסלון... אני שטה בתוך
הקולות, בתוך ים של פרצופים ...
החבטה של הגלגלים בקרקע מעירה אותי. אנשים מוחאים כפיים שרים
'הבאנו שלום' , מוציאים שקיות , מרימים התיקים. בתוך כל ההמולה
אני נדחקת החוצה.  מוצאת מחוץ למטוס את הקיץ הישראלי המחניק
שהשארתי מאחור. אין לי אוויר.

לפני היציאה לאולם קבלת הנוסעים אני נעצרת. שנייה לפני שהדלת
נפתחת. פתאום אני לא זוכרת למה חזרתי. מה אני עושה פה בכלל? את
מי השארתי פה? הכל מעורפל לי כאילו לא התעוררתי מחלום.  אני
חולפת על פני המעבר . אנשי בטחון מביטים בי במבט ריק. אנשים
מקיפים מכל צד. מבטים מחפשים בעיניים של כולם. מה הם מחפשים ?
את מי אני מחפשת?  לפני  צועדת בחורה עם מטען שלא היה מבייש את
מלכת אנגלייה. גוררת הר מזוודות בעגלה לפניה. לפתע היא נעצרת
לפניי. ילד בן ארבע מתנפל עליה בחיבוקים וצרחות. גבר כבן 30
נושק לה בלחי. לוקח את התיק שהחזיקה ומשליך אותו על הכתף. אני
צופה בהם יוצאים מהאולם חבוקים ומחייכים. גם אני מחייכת לעצמי
. "כנראה שבאמת לא השארתי פה אף אחד".  אני ממשיכה לצעוד
לכיוון היציאה.  עד שיד כבדה עוצרת אותי.
אח שלי. הוא בא לאסוף אותי? מכל האנשים שהשארתי מאחור? הוא ?

נוסעים במכונית שלו מהשדה לכיוון ההורים. הוא שותק כל הדרך.
מזמזם שיר מוכר מרדיו , מביט חטופות במראה הקידמית. חי בסרט.
חושב שעוקבים אחריו. הצבא משאיר שריטות באנשים.
"אז מה חדש?" , אני שואלת בתום שתיקה ארוכה, "למה ההורים לא
באו לאסוף אותי?" , בליבי אני מתמרמרת על כך שלא חסרתי לאף אחד
כל הזמן הזה. אחי שותק. אני רואה עליו שהוא מחפש מילים. "אבא
בבית חולים כבר שבועות", הוא מטיל פצצה ומעביר לגלגל"צ כאילו
כלום. אני מדליקה את סיגרית המצוקה שלי, ומשתעלת. "אתה מוכן
לכבות את הרדיו המעצבן הזה, ולהסביר לי על מה לעזעזל, אתה
מדבר?". אח שלי שותק. ברדיו חדשות. פתאום העברית נשמעת לי כמו
שפה זרה. אני מתגעגעת לספרדית מתגלגלת. אם אחי היה אומר לי
בספרדית שאבא שלי בבית החולים, זה היה נשמע פחות מפחיד. עברית
זו שפה של פיגועים וצער. "אבא עבר התקף לב, הוא מאושפז כבר
שבועות במצב מתנדנד, לא רצינו להדאיג אותך". כוס אמק. הכל
אצלנו בסוד. מחלות ומשברים הם דברים שלא מדברים עליהם. יכלתי
להמשיך להסתובב בין כפרים ומקדשים אצטאקיים בעוד אבא שלי גווע
בארץ, והם לא היו מגלים לי "בכדי לא להדאיג אותי". חבורת
דפוקים שומרי סוד.  ממש חסמב"ה , המשפחה שלי. אני משתתקת עד
שאנחנו מגיעים לפתחה של מחלקה פנימית ב'. כשהדלתות נפתחות הריח
מכה בי בעצמה. חריף . חד. אני נגררת  אחרי אחי במעלה המסדרון.
דלתות ירוקות פתוחות לרווחה מגלות אנשים חיים מתים. צפצופי
מוניטורים. מחדר אחד בוקע בכי. אחיות חולפות על פני, נמנעות
מקשר עין. אלה, דבר ראשון שמלמדים אותן שם בבית הספר לאחיות זה
לא ליצור קשר עין. שלא יזהו את האטימות בפנים שלהן. הכי חשוב
זה להסוות את חוסר האמפטיה . אחיות בחלוקים לבנים. מוניטורים
מצפצפים. צחנת חנק מעורבת בחומרי חיטוי סניטאריים. בסוף
המסדרון הוא נעצר. האח שלי. קרבי, קרבי, אבל פחדן. מסמן לי
בתנועת ראש להיכנס. אני מתעכבת טיפה ואז מחליטה לעבור את הסף.


בשנייה ראשונה לא מצאתי אותו. ואז הבנתי. האיש האפור עם
הצינורות, בסוף החדר  , האיש הזה זה אבא שלי. אני מתיישבת לידו
ואוחזת בידו. הוא מחייך. "הלב שלי...", הוא לוחש "הלב שלי לא
אוהב כשאת רחוקה." אני צוחקת בעצבנות , נזכרת בקלף המלך לב ,
ששלפתי ברחוב בלימה. "טוב שבאת. רציתי לשאול אותך משהו".
לשאול אותי? מה כבר יש לך לשאול אותי?  "רציתי לדעת אם את עוד
כועסת עליי?" אני שותקת. על מה אתה חושב שאני כועסת?  "את עוד
כועסת עליי? ביומולדת שלך? בסה"כ רציתי שהיא תרגיש מה היא עושה
לך, כל פעם שהייתה  מעליבה אותך לפני כולם." על מה אתה מדבר?
אני לא מבינה. "אלינור " הוא אומר לי.   מי? "אלינור, הילדה
שהייתה פוגעת בך. אני רק רציתי להחזיר לה בשמך. לא התכוונתי .
לא חשבתי שהיא תחרים אותך אחרי זה . החזירה הקטנה. אני לא
התכוונתי. אבל את, לא סלחת לי על זה אף פעם." הוא ידע. כל הזמן
הזה הוא ידע. הוא ידע שפגעו בי. הוא ניסה להגן עלי. הוא ניסה
לעזור. ואני . כלבה שכמותי, לא סלחתי לו . באמת לא סלחתי לו.
עד עכשיו.
אני משעינה את ראשי על הכר לידו ונותנת לדמעות לצאת. דמעות של
ילדה בבת מצווה. דמעות של מתבגרת דחוייה. דמעות של ילדה
שהתגעגעה לאבא שלה. הוא מניח ידו על ראשי ומלטף. נותן לי
להוציא הכל. ואז מושיט יד מתחת לשמיכה ושולף חפיסת קלפים
אדומה. החפיסה של אבא. ומושיט לי. "תבחרי קלף", הוא מחייך.אני
מחייכת אליו חזרה, לוקחת את החפיסה  ושולפת מתוכה קלף.
"תתרכזי" , הוא אומר לי "תתרכזי חזק" . אני עוצמת עיניים
ומשדרת לו את המחשבה- מ ל כ ה    ל ב    א ד ו ם ! אתה שומע? מ
ל כ ה  ל ב.  אני פוקחת עיניים ומוצאת את האיש האפור מחייך
מולי. "מלכה לב אדום! נכון?"
נכון. אני לוחשת ונושקת לו. נכון.