שפכטל
היום, איך שעשיתי שפכטל למדפים, עובד עם שני סכינים ומורח,
במיוחד על השטורץ, איפה ששתי הפלטות מחוברות, נזכרתי ברוחי
שעזבה אותי בגלל שממני בחיים לא יצא שומדבר. לא יודע למה, אולי
השפכטל נראה לי כמו שהייתי מורח לה את הגב בקרם גוף אחרי
שהייתה נשרפת בים. הריח והחלקלקות על הבשר הרותח שלה היו מיד
מחרמנים אותי. היא הייתה אומרת שלא עכשיו, כי שורף לה לשכב על
הגב, ולמרות שלא אהבה מאחורה הייתי מחמם אותה כל כך, עד שתתנשף
ותהיה מוכנה, ואז הייתי נכנס. רק מהזיכרון הזה נעמד לי באמצע
העבודה, אבל הם יצאו להרכבה ונשארתי לבד, אז לא היה לי ממי
להסתיר.
מצחיק איך שהתחלנו לצאת רק כששנינו כבר גרנו בתל אביב, כי בעצם
הכרתי אותה עוד בתיכון. כלומר ידעתי מי היא. לא יצאתי עם בנות
בתיכון, בטח לא איתה. כמה מהחבר'ה דווקא היו להם חברות, אבל כל
הזמן הם היו בצרות איתן. בלאגנים של בנות בגיל הזה -
אללה-איסתור, לא התאים לי הכאב ראש. חשבתי: אם לא הבנה אז
לפחות מין, אבל איפה, הן תפסו תחת על הבתולים שלהן, כל אחת
כאילו יש לה כוס מזהב. גם כאב ראש וגם כאב ביצים. הגיטרה שלי
הבינה אותי יותר טוב. רוחי אומרת שכל הבנות ככה בהתחלה וזה
מהפחד, אבל אחרי הפעם הראשונה כולן מגלות שהמשחקים האלה
מיותרים וכולן מזדיינות.
את רוחי פגשתי כשחזרנו באוטובוס, אחרי שהיינו שבת אצל ההורים.
זכרתי שהיא הייתה שנתיים מתחתי בתיכון, וגם הייתי רואה אותה
לפעמים מסתובבת עם החברות שלה במרכז המסחרי.

שיוף ראשון
אחרי שהשפכטל מלבין צריך לשייף. אני שונא את השלייף הגדול. כמה
שלא תשייף עליו, חבר שלך הוא אף פעם לא יהיה. יצור אכזרי. חוץ
מזה בשביל גימור צריך משהו עדין יותר. אני עובד עם הרוטטת.
קורא לה וונסה.
פעם, כשההורים של גדי נסעו לשבועיים לצרפת, היינו שורצים אצלו
בבית, עושים חיים ורואים וידאו כל הזמן. היה לו סרט כחול אחד,
לא יודע מאיפה הגריל אותו, שמה גילינו איך נראה מקרוב העסק הזה
של הנשים. קראו לה וונסה. אחרי שבועיים רצופים של וונסה מאוננת
- כל העולם נראה כמו כוס. וונסה הפכה לבדיחה פרטית שלנו, כמו
שם קוד, כשמישהו היה מכיר איזה שושקה אחת היינו שואלים אותו,
ככה בצחוק, ואיך היא וונסה הרוטטת ?
היום, כשאין לי עם מי להתחלק בחוויות הוולגריות של ילדותי,
ובגלל שאני לא רוצה להישמע שוביניסט, וונסה היא בדיחה פרטית
עוד יותר: ביני לביני. האמת היא שכבר אז ידעתי שפורנוגרפיה היא
רק פיקציה, ושאני רוצה אישה אמיתית. ובסוף היא באה. ממש
אמיתית. וזו היתה רוחי.
אבל היא הלכה.
                               
שכבת בסיס
מערבבים את הסופרקריל הלבן, שאין לו כושר כיסוי טוב, עם צבע
ורוד ועם מים. בגלל שזה בהיר אפשר לעלות עליו אחר כך עם כל צבע
שרוצים. הרבה תלוי בבסיס. אני, למשל, אין לי בסיס טוב. רוחי
אומרת שחבל עלי, שעם כל זה שיש לי ידיים זהב וראש טוב, משהו
בבסיס מקולקל, וזה שאין לי מוטיבציה. לה יש. ועוד איך. לפעמים,
כדי לראות איך היא מתעצבנת, הייתי קורא לה "מרפקים", קיצור של
"מרפקים מחודדים". איזה קריזה הייתה תופסת, ומסבירה שדווקא
אני, יותר מכולם, צריך להבין שבנאדם מעיירת פיתוח, שאין לו
קשרים, חייב לדחוף ת'צמו בכל הכוח ולהלחם בסטיגמה
הפרובנציאלית. היא בעניין של להתקדם בחיים. מי לא, אני שואל,
אבל לאן? ...אז הלכה להשלים ת'בגרות אחרי הצבא, ועכשיו לומדת
במכללה למינהל. ניסתה לשכנע גם אותי, אבל איפה יש לי כוח
לבגרות המסריחה הזאת. לא שאני לא מסוגל. כבר ראיתי יותר דפקטים
ממני שהצליחו והמשיכו ללמוד. דווקא ביסודי היו לי ציונים
טובים, ורק בתיכון, כשהתחלתי להתברדק, ונכנס הטריפ של הגיטרה,
העבירו אותי למסמ"ר, כאילו ששם כן למדתי. ומה ללמוד ?
גיאוגרפיה לתואר ראשון, כמו החבר שלה שמבזבז את הכסף של ההורים
שלו ? אפשר לנגב עם זה ת'תחת.
חשבתי שבנאדם כזה, בטח יש לו מודעות סביבתית או משהו. פעם אחת,
כשהביאה אותו (בחיים לא היה מדמיין שהיינו מזדיינים, שיחקנו לו
אותה כמו אח-ואחות-סטייל, כי רוחי אמרה ש"תל-אביבי-תל-אביבי
אבל מה - הוא לא ליברל כמו שהוא מחזיק מעצמו"), שאלתי אותו אם
הוא אוכל טונה. דג טונה ? לא, נעליים טונה, בטח שדג טונה, איזה
טונה אחר אתה מכיר ? כן. הוא אוכל טונה. סיפרתי לו את הקטע
שבמהלך דיג דגי הטונה משמידים אוכלוסיות שלמות של דולפינים,
שהם, כידוע לכל, יונקים אינטליגנטיים הנמצאים בסכנת הכחדה.
הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח, אז גם אמרתי שאני צמחוני ושבשר
הופך אנשים לאלימים. רוחי שאלה איך נראים הטונה האלה,
וכשתיארתי לה דג די גדול התפלאה. למה איך חשבת שהם נראים?
אנא-ערף, לא חשבתי אף פעם על טונה. טוב, אבל בטח לא חשבת שהם
נראים ככה כמו עיגולים שטוחים שבמקרה מתאימים לגודל של הקופסא
? לא ממש ירדתי עליה, ונשפכנו מצחוק כשדמיינו איך גלילי טונה
מקפצים במים בתנועות מעגליות.
אחר כך, בטלפון, אמרה לי שהחנון מחזיק ממני חכם ומוזר. לא
התיישב לו עם העיירת-פיתוח. אם היה שומע את זה מאיזו פלצנית
בחוג לגיאוגרפיה, היה חושב עליה: טיפשה וקונוונציונלית. רוחי
הייתה משתמשת בדוגמא הזאת כדי להוכיח לי שהנה, אם רק הייתה לי
מוטיבציה, הייתי מגיע רחוק. שלעבוד בנגריה, לחזור מסריח ולשים
סמית'ס או ג'וי דיוויז'ן, או איזה מוסיקה לא עכשווית ולא
נחשבת, את זה יכולתי לעשות גם שם. ובשביל מה בכלל באתי
לתל-אביב לחיות אותו הדבר, לא להתקדם לשומקום, ועוד לבזבז ים
בכסף על שכר דירה. או למשל במקצוע שלי שלפחות יהיו לי שאיפות.
מה, אני יודע לעשות מלא דברים. יכולתי להיות שיפוצניק או
להיכנס בשותפות עם מישהו. אבל כשאני רואה את הבוס שלי טובע
בניירות, שובר ת'ראש עם חובות והלוואות וספקים ותשלומים וכל
הוואג'אראס, אני מרוצה שאני יכול לעבוד בשקט. אף אחד לא מזיין
לי ת'שכל. העבודה די מונוטונית, לא צריך לחשוב עליה, ככה הראש
פנוי להתעסק באלף מחשבות אחרות. והעיקר: הצ'ק מגיע כל חודש,
אין לי עניינים עם מסהכנסה. אולי זה באמת דפקט במנטאליות שלי,
שאין לי אמביציה. תן לי להתפרנס, ככה בסדר, אין לי מי יודע מה
הוצאות.
רק לחיות, You know .
           
שיוף שני
אחרי שהצבע בסיס מתייבש, ומזדקפים הסיבים שספגו לחות, חוזר
תורה של וונסה שעושה וואחד רעש. מבסוט שהרעש מכסה על הקשקושים
מהרדיו. לא שלא קולטים טוב, פשוט שונא רדיו. אם הם יוצאים
להרכבה, ישר אני מכבה, שיהיה קצת שקט, או שם קול המוסיקה. איך
שהם חוזרים - ישר מדליקים. לא יכולים בלי זה. את החדשות אני
שונא, כי גם מדכאים לי ת'צורה וגם חוזרים עליהן כל שעה. את
הפרסומות בגלל שהן גם מטומטמות וגם מרגיזות, למשל: מתנות עם
ויזה, לך תוציא חמשת'לפים שקל - תקבל מתנה: סכין ללחם. סתם
דוגמא. וגם הן שטיפת מוח. הנה, עובדה, אני זוכר אותן, למרות
שבפרינציפ מה ששמעתי ברדיו אני לא אקנה, אם יש לי ברירה. הכי
אני שונא את המשחקי רדיו. נניח שהמגישה מתקשרת לאנשים הביתה
והם צריכים לדקלם  סיסמא מפגרת ולקבל כסף. אני בחיים לא אקבל
מהם גרוש. אנשים עובדים הם לא חלק מהמשחק הזה. ואם אני במקרה
בבית, מה אני אידיוט שישמע רדיו כשאני יכול לשים מוסיקה שאני
אוהב? אז בטח שאני לא אדע ת'סיסמא המחורבנת שלהם. או שאם
סופסוף יתקשרו, ישאלו איזו שאלה מציקה ויתנו לי מגבת לים או
תיק מכוער בשביל לבעס אותי לגמרי. והד"שים, נו באמת, אם מישהו
רוצה לתת 'צומת-לב, מה הוא לא יכול להרים טלפון ? את מי זה
בכלל מעניין ? איך שהתגייסתי השבעתי את אימא שלי שלא תעז לחשוב
אפילו למסור לי ד"ש ב"קולה של אימא". איזה פאדיחה הייתה יכולה
להיות. אם אני פותח רדיו בבית זה רק בשביל ההרצאות של מיכאל
הר-סגור. זה ככה מרגיע ביום שישי בערב. לא שהייתי הולך ללמוד
היסטוריה או משהו. מעדיף לקרוא רק מה שמעניין אותי. לא חייב
להיות עקבי ושמישהו יבחן אותי על מה אני יודע ומה לא. את
השירים אני סתם לא אוהב. לא בטעם שלי, מה לעשות. הכל נשמע אותו
הדבר: Give me your body, Show me heaven.  איזה חארטה. כל
התרבות הזאת מסתובבת סביב גוף ותחת ואשליות של גן-עדן. זה
אהבה, זה ? הגישה שלי היא שאם כל העולם נגדי, אז לפחות איזה
כתף חמה להישען עליה, איזה רוך נשי לשקוע בתוכו. והכל
ביומיומי. איזה Heaven ואיזה נעליים? שאחרי העבודה נשב עם כוס
קפה במיטה, שנדבר קצת. הרי אפילו הדוגמניות בטח נראות אחרת
כשהן מנוזלות, מסתובבות בבית עם הפיג'מה, הטישיו והאף האדום.
אחלה heaven  באמת. לא שיש לי מושג איך זה לחיות עם אישה. הכי
קרוב לזה היה עם רוחי.
לא מספיק קרוב, כנראה.

צבע
את השכבה הקובעת צריך למרוח אחיד, אחרת כל העבודה הייתה בזבוז
זמן; שלא יישארו פסים, קרחות, או שערות שנושרות מהמברשת.
בקיצור: מקצועיות. אני טוב בזה. חבל שבתחומים אחרים אין לי את
זה. למשל בגיטרה. בתיכון - איך הייתי מכור לקטע של הנגינה, את
כל החופשות עבדתי בשביל לחסוך לגיטרה חשמלית ומגבר. עשיתי טבלה
כזאת ענקית על דף חשבון פוליו כפול. בכל משבצת, בכתב
מיקרוסקופי, כתבתי מספרים מאחד ועד כמה שיעלה לי לקנות. רק את
הטבלה לקח לי מלא זמן לעשות. כל שקל שהסתובב בבית הייתי מכניס
לקופסא ומוחק מהדף. אוסף עודף, הכל. אם נניח קיבלתי 50 שקל
מסבתא שלי, הייתי מוחק בבת אחת חמישים משבצות. ראיתי שככה זה
לא זז. התחלתי לעבוד בקיץ. פתאום מגיעה משכורת ואני מתחיל
למחוק שורות. (ורוחי עוד אומרת שאני לא משקיע, שאין לי
מוטיבציה), המשכתי גם בזמן הלימודים, ממילא לא היה לי ראש
אליהם. קניתי גיטרה, קניתי מגבר. התאמנתי שעות, בטוח שיום אחד
אהיה גיטריסט מקצוען. אחרי הצבא הבנתי שזה אף פעם לא יקרה, לא
משנה כמה אני אתאמן. אם אשקיע את כל החיים במוזיקה, הכי הרבה
אצא נגן בינוני-מינוס. פה זה לא רק  עניין של מוטיבציה. גם לא
של ביטחון עצמי. Face it: כישרון. לי אין. טוב שגיליתי את זה
יחסית מוקדם. היה לי זמן להתאושש. עוד הייתי מבזבז על הפנטזיה
את כל החיים ונופל מאכזבה על הפנים. לא מאמין בפנטזיות. אני
ריאלי. רוצה מהחיים את מה שהם. לא יותר, לא פחות. כבר חשבתי
למכור את הגיטרה, אבל על ציוד משומש ומיושן, שבינינו, אף פעם
לא היה פירסט-קלאס, כמה אני כבר יכול לקבל? שיישאר. עכשיו
לפעמים אני מנגן קצת בבית, סתם בשביל הכייף.

לכה
בסוף-בסוף באה לכה. יוצא ממש מבריק. הגימור, הפיניש, איך שלא
תקרא לזה. אנחנו, בתור כאלה שבאו מעיירת פיתוח, יש לנו גימור
אחר. לא שאני חושב שאני טוב פחות, או יותר, לא אחר לגמרי, אבל
אחר. למשל כשהחנון ברח מבית ספר, הוא ראה הצגות יומיות בקולנוע
פריז. כל מיני סרטים קלאסיים ומיוחדים, בשחור-לבן או בשבדית,
שאצלנו בחיים לא יקרינו, שאפשר אחר כך לדבר עליהם עם אנשים
(בתנאי שגם הם ראו אותם). אנחנו, לאן היה לנו לברוח ? מקסימום
למרכז המסחרי. אז לפעמים באמת היינו הולכים לשם. ולפעמים היינו
הולכים לנגן. וזהו.
רוחי אומרת שאני לא יעשה מעצמי מסכן. היא דווקא משחקת על הקטע
האוטנטי הזה. אפשר לחשוב כאילו היה לה אבא שיכור ומובטל בבית,
כאילו אימא שלה אנאלפבתית, כאילו לא היה להם בבית פסנתר,
שאחותה, שלמדה עליו כו-לה שנתיים, תוכל להתאמן. הייתה מגיעה
אלי עם משפטים מפוצצים כמו: "המיסטיפיקציה של האוריינט". לא
יודע מאיפה הקריצה את העוואנטה הזאת. איך הייתי שונא אותה על
זה, אם הייתי יכול לשנוא אותה, אם הייתי יכול לשנוא משהו באמת.
הרי אפילו בשביל לשנוא צריך מוטיבציה. רק שלא תגיד לי
אוריינטלי, עלק, הרי הכי אתני שהיא מבשלת זה שניצל וצ'יפס.
אני יודע שתל-אביבים אין בכלל בעיר הזאת (חוץ מהחנון). כל אחד
בא לפה מאיזה מקום, או שהוא מתבייש בו, או שהוא משוויץ בו, וגם
זה בשביל שלא יראו שיש לו רגשי נחיתות. ואני לא זה ולא זה. אז
הוא מוקסם מהאוריינטליות שלה. סחתיין, שילכו ללמוד ריקודי בטן.
ואני לא מוכן להזדייף בשביל אף אחד.
אפילו לא בשביל רוחי.
                 
הרכבה
החיים, מה לעשות, זה דבר מורכב, אפילו שאני מנסה לעשות אותו
פשוט.

אריזה
יום אחד באה לארוז את מה שעוד נשאר לה אצלי.
מה יש לדבר, הייתה והלכה.

(נובמבר, 1993)