ראיתי את הבקתה המבודדת מרחוק. לא היה סביבה דבר חוץ מעץ אורן
ובאר עם משאבת מים. המכשפה גרה שם, הם אמרו. מלאה שומן וזוממת
את מזימותיה בזמן שהיא מתקינה לעצמה ארוחה או קוראת באחד
הספרים שלה אותם האמינה שכתב השטן. מארובת ביתה הסתלסל עשן לבן
ורך, אוורירי, והתמזג מיד בערפל שאפף את הסביבה. את עיניה
רציתי לראות, האם היא מטורפת שוטה, או שיש לה מטרה מחושבת.
מאחורי הבקתה הייתה השמש ברגעי שקיעתה אל ארצות המערב. כתם דם
מחוק עמד בהרים כשאריות שמש, רקמתה המדממת של השמיים. הנעתי את
רגלי הימנית כדי לחוש את הביטחון הנוח של הסכין הטמונה במגף,
וצעד צעד פסעתי לתוך הערפל אל הבקתה כשרוחות מערב חמות מכות
בפניי בניסיון רפה לגרום לי לפנות אחור, כאילו הן יוצאות ידי
חובה, כי מה שיגרום לי לא לחזור זו בעצם האישה הגדולה שבבקתה.
ככל שהתקרבתי עלה חזק יותר ויותר באפי ריח של הדרים מטוגנים.
על הדלת היה ריקוע נחושת של כוכב בעל חמש קצוות משוח בחמישה
קווים מצטלבים. סמלו של השטן, ידעתי. יש הקוראים לו סמאל.
הקשתי בפרקי אצבעותיי על קורות הדלת בחוזקה כדי להבהיר שלא
לביקור נימוסין וידידות אני בא, גם אם היא לא יודעת מי זה, אלא
אני אדם שיש לו משהו דחוף לעשות. המשכתי לדפוק על הדלת
בעקשנות, אך שום תנועה לא נשמעה. חבטתי בה ברגלי והמנעול הפשוט
התפקע והדלת נפרצה ברעש, מכה בקיר העץ.
היא ישבה בכיסא נדנדה שלא השמיע שום רחש. גופה מלא מאוד אך
עורה רענן, חלק ומתוח. עיניה הבהירות הביטו עליי בשלווה.
נכנסתי והתיישבתי על שרפרף קטן וישן בעל שלוש רגליים, כשמזווית
עיניי ראיתי אותה חושפת עוד טפח מירכיה במהירות, מקווה אולי
שזה יגרום לי להיחלש.
"האיש בשחור היה פה?" שאלתי אותה ללא דברי נימוסין.
"ומי שואל?" אמרה וקדחה בי במבטה. היה נדמה שעיניה הן כוסיות
דבש קטנות עם קורטוב חרדל. עיניים שאומרות לך שאבותיה לא היו
אנשים פשוטים, אלא שושלת של בני משפחה ששמרו בקנאות על טוהר
גזעם, אך באיזה מקום זרע או רחם שחור שיבש שם את טוהר גזעם,
והמשפחה נקרעה לשניים. המשפחה הקטנה והמעורבת שגורשה נטרפה בין
עוני לתרבות גבוהה ולאמונות טפלות. משם הדרך קצרה למישהי מורדת
בעלת אינטליגנציה גבוהה ומנטליות פרימיטיבית שתמרוד ותפנה
לעבוד את סמאל, השטן.
"אין לי שם." אמרתי.
"אם כך," אמרה, "אתה אקדוחן."
"כן."
היא קמה ונטלה בקבוק שחור מאחד המדפים. "תתכבד בוויסקי?"
"לא, תודה." היא מזגה לעצמה.
"הוא אמר שתחפש אותו. חבל לרדוף אחריו, אתה לא תמצא אותו. אבל
אתה יכול לחכות לו עד שהוא יחזור. יהיה בבית הזה מי שיקבל אותו
בברכה."
"מתי הוא יחזור?"
"הו. עוד מאתיים שנה בערך. לכן הוא בעל אותי, כדי שצאצאיי
יקבלו אותו בשמי."
"הזדיינת אתו."
"עשינו אהבה."
"האיש בשחור לא יודע מה זאת אהבה."
היא חייכה חיוך יבש. "הוא יודע. לא תמיד אהבה מתורגמת למילים
יפות ולפרחים והקרבה עצמית למען האחר. הוא אדם לא רגיל, וכך גם
אהבתו. מבטו מצליח לראות מעבר לאופק של הדמיון, ועקרונות לא
עובדים עליו."
"הוא לא אדם."
היא שתקה.
"עליי להפיל את העובר." אמרתי.
"על גופתי המתה." אמרה מחייכת, לוגמת קלות מהוויסקי.
שלפתי את האקדח להוכיח לה שאני מקבל את התנאי, אך היא לא לקחה
את הפלדה החמה ברצינות. "אם תחזיר את האקדח למקומו, כמו שאתה
בוודאי רוצה, אתן לך לאונן לי על השוקיים. זה יהיה נחמד, מותק,
אתה תאהב את זה."
הירייה פילחה את מצחה, ושני הכדורים הבאים חוררו את הבטן ההרה
שלה. שלוש היריות כבר עשו את שלהן לפני שהיא וכוס הוויסקי נגעו
ברצפת העץ. יצאתי משם שליו ורגוע כשדם השמש עוד מרוח במערב על
רקע הבקתה.

בהשראת "האקדוחן" של סטיבן קינג.