ביום בו הסירנות החלו לבכות
מצאתי עצמי מהלך ברחובות,
עירום בצורה בוטה ביותר
ובעל חור פעור בחזה.
יצאתי מהבור,
עטוף בצלילים מתארכים.

ביום בו הסירנות החלו לשיר
מצאתי עצמי מדלג ברחובות,
בשמלה של שבת ומגפיים שחורים
במין בדיחה מוזרה על עצמי
שלאף אדם ברחוב עוד לא יצא להבין.
צחקתי בשקט,
מתענג על מבטים משתאים

ביום בו הסירנות החלו לזעוק
מצאתי עצמי מזמר ברחובות,
סונטות על געגוע לאיש שעזב
(אותו להכיר לא הספקתי)
שישוב ויביא איתו אהבה,
אולי מישהו סוף סוף יציל אותי.

ביום בו הסירנות כבר החלו לנדוד
מצאתי עצמי תועה ברחובות.
בלי יכולת להחצין דמעה או חיוך.
שכרתי קבוצה של נשים אבלות,
כתבתי שורות של מילים מרגשות,
אולי איזה רגש עוד יציף אותי.

מוקדש לזיו ולנדנדה הגבוהה שלה,
סוף-סוף הבהונות שלי לא משתפשפות בחול.