מה תכתוב על אדם היושב על עץ ומחזיק בידו פינצטה?
מדוע הוא מסתכל על ציפור היושבת כמטר ממנו וניראת כאילו היא לא
שמה לב אליו?
הפינצטה נעה לעבר כנף הציפור באיטיות ובעיקביות. האיש לא נושם
וצבע עור פניו מתחלף לאיטו ללבן. אם ינשום היא תעוף.
הציפור, שהייתה מכורה לפטל וג'לי, התכוננה לצייד האחרון שלה -
היא לא הייתה מודעת לכך, אך בסופו היא תמות ויסתיים סיפורנו.
האיש היה חוקר ציפורים מהולל ואהב אותן יותר מכל דבר בעולם,
הוא נלחם למען זכויותיהן מאז שהיה בן 16. הוא היה יו"ר התנועה
לשיחרור הציפור.
עוד מאז האדם הקדמון נוצלה הציפור חסרת הישע לכל צרכיו השחורים
של האדם. ציפורים שהיו בדרכם להאכיל את גוזליהן, עפו עם תולעים
במקוריהן. האדם העצלן והאכזר חבט בציפור שכזו עם ענף והימם
אותה לריצפה. בחוסר התחשבות מוחלט בחייהם של הגוזלים, לקח האדם
את התולעים ואכל אותן בתאבון. דליקטס נהדר עשיר בחלבונים.
בזמנים אחרים נוצלה הציפור לצרכי בנייה ועבודות כפייה שונות.
לחץ ואיום על חייהם היה דבר שבשיגרה.

החוקר ישב על העץ והירהר לעצמו מה עוד ניתן לעשות כדי לעזור
לציפורים. בשעה שישב כך ללא ניע התיישבה לידו ציפור שחורה
רגילה אך עם נוצה יוצאת מן הכלל! היא הייתה מחולקת לשלושה פסים
מושלמים בצבעי כחול, ירוק וצהוב -  צבעי דגל התנועה אליה
השתייך החוקר. החוקר שהיה המום מצירוף המקרים, ביקש לפגוע
בציפור בפעם הראשונה והאחרונה בחייו ולתלוש את הנוצה שתביא,
ע"פ אמונתו, לסיום סבלם של הציפורים.. וכך עם פנצטה ארוכה
התקרב החוקר אל הציפור.

הציפור ישבה על הענף והביטה אל האדמה בחיפוש אחר תולעים חסונים
להאכלת גוזליה. משראתה על פני האדמה שני תולעים נאבקים להכניס
מקרר חדיש אל המחילה, פרסה הציפור כנפיים, העבירה את כובד
משקלה קדימה והחלה ליפול. נפילתה נבלמה בדיוק לאחר מחצית
השנייה וכאב חד אחז בגבה. היא סובבה את ראשה לאחור, בעוד שהיא
מפרפרת בכנפיה, ושמה לב שנוצתה, אשר סבה הוריש לה ליום הולדתה
האחרון, תפוסה בעצם זר ומנצנץ.
טאק! והנוצה נתלשת. החוקר, שטוף ייסורי המצפון, נראה ספק שמח
ספק מאוכזב. הציפור החלה ליפול מטה וברגע שסובבה את ראשה קדימה
התנגשה עם מקורה, הפעור באימה, באדמה, כך שהתולעים נכלאו בתוך
מקורה. התולעים הבינו מיד מה פשר החושך הפתאומי, מתחושת הפחד
העזה שתקפה אותם, ליבם ניסה לברוח לאורך גופם הרך וניתקע בקצה
הזנב - מה שהעניק לתולעים מראה של מד-חום מפמפם.
המקרר של התולעים ניתקע לציפור בדיוק באמצע הגרון והיא החלה
להשתנק. התולעים הבינו שכל עוד המקרר תקוע כך בגרונה של
הציפור, לא תוכל הציפור לבלוע אותם ותמות תוך זמן קצר מחנק. עם
ראש תקוע באדמה ומקרר שתי דלתות באמצע הגרון, נחנקה הציפור
ופרחה נשמתה. התולעים חילצו את המקרר מתוך הגרון של הציפור,
בעזרת כלים מתקדמים, ללא פגע ועוד באותו ערב התפנקו מבירות
קרות לאור הירח.

החוקר הביט למטה ונחרד כולו, הציפור שכבה על הריצפה ללא תנועה.
הוא קפץ מהעץ, הרים בידו האחת את הציפור ובידו השניה הניף את
נוצתה וזעק אל השמיים זעקה שגרמה להיווצרות החיים הראשונים על
פני הירח.
לאחר שהתאושש החוקר, חפר בור קטן באדמה, הניח את הציפור וכיסה
אותה באדמה ובדמעות. את הנוצה תקע באדמה וביקש שממנה יצמחו עוד
חיים נפלאים רבים. מעולם לא יידע החוקר את סיפור הנוצה...

בחודשיו הראשונים של סביה של הציפור (מי ייתן והאדמה תהיה לו
לפוך) - כאשר עוד היה בשל וחזק, יצאו הוא וחבריו לביקור בארץ
השמש והשלווה. הסב היה ידוע במאמציו לטפח את נוצותיו מדי בוקר
עם קרמים, מרככים ומסרק, וחבריו החליטו לעשות לו תעלול - אשר
יגרום ללא כוונתם לסערת רגשות אצל חברם המטופח.
בצהריים התעורר הסב, נתן מבט חפוז על נוצותיו ולא התרגש למראה
נוצה אחת צבועה בשלושה צבעים, מאחר שהאמין שהשפעת החומרים שלקח
בליל אמש לא חלפה. גם אז נראו לו חבריו בשלל צבעים.
משהבין שהצבע הוא לא הזייה, קפץ לשטוף את הצבע במי הים
המלוחים. הוא שיפשף את נוצותיו שבעה ימים שלמים ללא אוכל וללא
מים, אך הצבע לא ירד. מחוסר התזונה נוצותיו נחלשו ונשרו כולן,
וכך נשאר הסב עם נוצה יחידה על גופו - עשירה בשלל צבעים.
משגסס הסב מדיכאון על איבוד נוצותיו, הדבר היחיד שנשאר לו
להוריש לנכדו
היא הנוצה הצבעונית. כך, בנשמתו האחרונה, עקר הסב את הנוצה
מגופו, עצם את עיניו ולא התעורר מעולם.

מאז הייתה הנוצה לסמל היופי במשפחת הציפור ולסמל הסבל והחמדנות
בשביל החוקר.