והנה שוב, יושבת, כותבת
עצובה, מיואשת
עדיין, לא מחייכת
קשה לי
כואב לי
כלואה, בתוך הפחד העוטף
השעמום כבר מעייף
ואפילו כבר לישון לא מצליחה
מתעוררת שוב מהרעש
כל הזמן, כל כך הרבה רעש
אין שקט, פרטיות
כולם פה כבר איבדו את השפיות
לחזור הביתה.
כאילו שפה יותר מוגן
כאילו שפה פחות מסוכן
לא יכולה כבר להיות בבית
כי פה,
פה אני נרקבת, נסערת
לא נושמת,
נשברת
פה לא טוב
ושם, אתך לא יכולה להיות
למה אתה לא יכול להיות פה לצידי?
רק אותך רוצה אתי
אתה עושה לי טוב בנשמה,
אתה בעצם התקווה
וגם עם התקווה, קשה
כי אין מה לעשות
ודי, מספיק עם הדמעות
זה במילא לא עוזר
ככה בטח שזה לא ייפתר
אני רואה...רואה הזדמנות
הפעם,
לראות את הדברים, יותר בבהירות
לנסות לפתור ת'בעיות
בלי לשבת ולבכות
ולהאמין, שיהיה טוב
להאמין. |
