אני רואה אותנו יושבות, איזה אחר צהריים קיצי ב"ארומה", בוחשות
במבוכה עם הקש השחור את האייס קפה שהמלצר (זה שהיא מכירה
מהיסודי) יביא לנו. היא תסתפק בלשתות רק חצי מהכוס, אני אשאב
הכול עד שביב הקרח האחרון.

ואני אסתכל עליה, חצי ממני פשוט ישנא אותה, לא יבין למה, למה,
למה הוא מאוהב דווקא בה? והחצי השני שלי יאלץ להסכים בכניעה
כואבת שהיא באמת מקסימה: הצורה שבה היא תסתכל עלי בנימוס
מבולבל, העובדה שהיא תסכים לפגוש אותי בלי לדעת למה והעובדה
שהיא תשב שם מולי, בשילוב רגליים חינני ומושלם, ותחכה שאני
אסיים את האייס קפה שלי ואנסח את מה שיש לי לומר בלי הפרעה.

אני אפתח את השיחה, "זה בקשר אליו, על זה רציתי לדבר איתך".
היא תהנהן ואני אמשיך: "אבל לפני כל השיחה הזאת את חייבת
להבטיח לי שהוא לא ידע מזה לעולם, אף פעם, לנצח". והיא תגיד,
טיפה מהר מדי לטעמי: "בטח, נו ברור" ואני לא אשתכנע, אני אזרוק
עליה מבט חד ובוחן והיא תשיב בהנהון קטן ורציני, וזהו, אני כבר
אבטח בה.

ואז אני אומר לה "אני לא יודעת אם את יודעת, אבל אני כן. הוא
מאוהב בך, כבר לא מעט זמן", והיא תראה טיפה מופתעת למרות שאיפה
שהוא בלב היא כבר ידעה. ואז אני אמשיך "ואני כאן בשביל לעשות
מה שצריך כדי שתביני כמה מזל יש לך". ואז תבוא הבעת ההפתעה
האמיתית, והיא תנסה לומר "אבל.. אני חושבת שהוא מקסים.. אבל
הוא ידיד שלי ואני.. ", ואז אני אקטע אותה בעצבנות, "תקשיבי
אני לא קונה את כל הקטע הזה של 'הוא חשוב לי בתור ידיד' כי אתם
לא באמת כאלו ידידים טובים, אתם רק שני אנשים שטיפה מכירים אחד
את השני, דווקא ממקרים כאלו יכולה להתפתח אהבה" ולפני שהיא
תספיק להגיב אני אנשום עמוק ויפתח בנאום שאני לא האמנתי על
עצמי שאני אגיד, שאני לא אאמין באצילות ובטיפשות שלו:
"את רוצה להגיד לי שאת באמת לא רואה כמה שהוא מדהים? שהראש שלך
לא מסתחרר, שהברכיים שלך לא רועדות בכל פעם שאת רק מריחה אותו?
שאת לא רואה את המבט שלו הזה ששווה הכול?!"
ופה אני כבר אסמיק ובה תפציע סוג של הבנה לגבי אבל לי לא יהיה
אכפת, אני כבר אהיה עמוק מדי בזה, ובהתלהבות מחודשת אני אמשיך:

"אני לא אשב כאן ואגיד לך כמה שהוא מצחיק וחכם ומושך ומוכשר,
למרות שהוא כן כזה, כי אלו רק תוויות, הוא פשוט הוא. סוג של בן
אדם שפוגשים רק פעם בחיים. אחד כזה שמרשה לעצמו להיות עצוב
לפעמים ולהתאהב במלוא מובן המילה, עם גיטרות ופרחים והכול" ופה
כבר ינצצו לי העיניים, ואני לא באמת אאמין שאני אתחיל לבכות
אבל זה כמעט יקרה.
והיא, עם האייס-קפה-החצי-גמור שלה ועם החיוך החמוד שלה תיגע לי
ביד בצורה מבינה, מנחמת, ואני אשנא את זה ורק אלחש בקול חנוק:
"תאהבי אותו, בבקשה, תני לו מה שמגיע לו, אל תפספסי את זה.
בבקשה. תני שלפחות לו יהיה טוב". הפסקה. "אני יודעת שאני לא
יכולה לשכנע אותך להרגיש משהו שאת לא, אבל תנסי לראות מעבר.
נכון שהוא לא יפיוף מדהים (למרות שלדעתי הוא כן) ונכון שהוא לא
מפוצץ ביטחון עצמי, אבל זה כל הקסם".
ובלב אני אוסיף לעצמי "והטיפש הקטן הזה הולך ומתאהב ביפהפיות
לא מהעולם הזה, בחורות שמשיגות את הבנים הכי יפים ולא רואות
ממטר בחורים כמוהו, שכל אחד מהם שווה עשר בנים סתם יפים. איך,
איך, איך הוא לא רואה את זה?"

ואז היא תקום, תשאיר טיפ נדיב למלצר (שמזמן ישכח שהוא משרת גם
אותי וכל הזמן יבוא לבדוק שהכול בסדר אצלה) תזרוק אלי עוד מבט
מבין ותומך ותלך לה עם מה שהשאיר הנאום שלי בלב שלה. אולי היא
תשתכנע, אולי לא, ואני לא אדע מה עדיף.

ואני אשאר שם, עם האייס-קפה-הגמור-לגמרי שלי, עם הגוף הזה
שהרגליים שלו אף פעם לא משתלבות בצורה חיננית, עם חיוך לא כזה
מסנוור כמו שלה, ואקווה, בכל ליבי השבור, המחוץ, הקרוע, שיבוא
יום שמישהו ירגיש שאחת כמוני שווה עשר כמוה. גם אם זה לא נכון.