אני,
בדירה מעופשת,
בסלון מעופש,
על ספה מעופשת,
מדמיין את המוות של עצמי.
מוות שלא נגמר, שיש לו התחלה
וזהו, רק נמשך,
- - ונמשך.

נחנק מהעצב, גוסס מחוסר אמונה.
כשאין אמת כולם שקרנים, ואני
שונא שקרנים,
שימותו - בני-זונות!

החורים הקטנים שבתריס מעבירים יריות של אור כתום שלא חודר.
זבוב דופק זבובה על השולחן מול
העיניים שלי. אפילו
לשמש נמאס להאיר!
בני-זונות! אני בכלל רציתי לראות כוכבים!