הלכתי לבקר את סבתי
במוסד הקטן.
חדר אחד, עשרים זקנים.
יש מספיק זמן.

התיישבתי לידה,
התרתי את הקשר
מהכסא, שלא תיפול.
התחלתי מחדש לספר לה הכל.

אני הנכד, ויש גם נכדות.
יש משפחה שאוהבת ואוויר
בחוץ. סבא עדיין חי
ובבית, מחר תחזרי,
כמה אכזר אפשר להיות?
באוכל, פה גדול,
אבל למי? אותי היא מנסה להאכיל.
כשאני מנסה לגרום לה לאכול.

גם לה מאוחר לספר.
זוכר,
בן שתים עשרה ברחובות העיר.
הולך איתה - ופתאום.
גברים יפים על מודעה.
יודע, זה לא בסדר - ובכל זאת חוזר.
מגמגם תירוץ, מרגיש איום.

היא חוזרת ושואלת מתי החתונה.
אני באמת במערכת יחסים,
כבר שלוש ביחד, עונה.

סבתי,כמו טיפה של שרף.
קפואה באתמול.
מאוחר, מאוחר גם לה.
מחר יום חדש מהכל

היא אף פעם לא תפגוש את החבר.