בעיניים של כל אדם ניתן לראות את נשמתו. ניתן לראות ישר דרכו,
לקרוא אותו כמו ספר. לראות מה מצב רוחו, כיצד יגיב לשאלה
טיפשית, מה יהיה צעדו הבא. לפעמים רואים נשמה שמחה, לפעמים
גוססת.
את הבחורה פגשתי בתחנת רכבת, היא ישבה על הרצפה עם ברכיים
חבוקות ואוזניות. לא חשבתי לעצמי שום דבר מיוחד, עוד ילדה
בתחנה. באותו יום, לאחר כ-10 שעות, כשהייתי בדרכי הביתה, עיניי
פגשו באותה בחורה. עדיין יושבת בפינת התחנה, עדיין ברכיה
חבוקות. היא סקרנה אותי, אז התיישבתי על ספסל מרוחק ופשוט
חיכיתי. התחנה התרוקנה לאטה והילדה ישבה ולא נעה.
חושך מסביב לתחנה, רק פנסי התאורה של התחנה עצמה מאירים באור
מעומעם את פסי הרכבת והספסלים. אני יושב על הספסל במרחק של כ-5
מטרים ממנה. עיניה נעוצות בנקודה על הרצפה, נראה כאילו היא
אפילו לא מצמצה כל היום. חשבתי לגשת אליה לשאול אם היא זקוקה
למשהו, או מחכה למישהו, אבל משהו מנע ממני לקום. היא הייתה כל
כך שלווה בישיבתה, כל כך מתמידה בנשימותיה. כאילו ננעלה בעולמה
שלה, ושכחה שיש גם עולם מבחוץ, בו היא עדיין יושבת, שעונה על
קיר של תחנת רכבת ישנה.
הבטתי בשעוני בפליאה, והאמת גם קצת בדאגה. השעה הייתה רבע
ל-11. אני יושב בתחנה ריקה ובוהה בה כבר יותר משעתיים. אני
צריך לעשות משהו. היא לא יכולה להישאר כך לנצח. מעניין על מה
היא חושבת. ואיזו סיבולת אדם צריך בכדי לשבת כך ללא תנועה כמעט
15 שעות. אולי היא נאבדה ומפחדת לשאול כיצד להגיע. אולי היא
ננטשה פה לבדה על ידי אהובה. היא נראית כבת 17. לא קטנה מדי
כדי להיות פה לבד, אבל לא מבוגרת מספיק כדי לדעת מה מטרתה
בחיים. אני צריך לגשת אליה, הרי עכשיו אחרי שאני יושב פה
שעתיים לבד איתה, זה ברור שנשארתי בגללה. איך אני אתחיל לדבר
איתה? מה להגיד לה? אולי היא בכלל רוצה שיעזבו אותה לנפשה?
החלטתי שאין טעם לשבת ולבזבז זמן. אומנם רגליי לא הקשיבו לי.
בקושי רב קמתי מהספסל אליו נדבקתי לפני שלוש שעות. הרגליים
זעקו מכאב והתנגדו לכל תנועה שעשיתי. אני בטח נראה כמו איזה
שיכור, או מסומם. אני אבהיל אותה, היא עוד תחשוב שאני איזה
מופרע. תחשוב שאני רוצה לשדוד אותה, או לאנוס אותה. ילדה כזאת
יפה, איך נשארה פה לבדה? למה אינה הולכת, האם אין לה לאן?
בקושי רב הגעתי עד למקום בו ישבה, עצרתי מספר צעדים לפניה.
פתאום שמתי לב לדמעה אחת יחידה מנצנצת על לחייה האדומה. הדמעה
כאילו נעצרה, נראה כאילו משהו מנע ממנה לזלוג על הלחי. היא
ירדה לאט לאט, עבר נצח עד שהיא התנתקה מלחייה של הבחורה
והתרסקה על הברך הנוקשה. עצרתי את נשמתי. מה אני עושה עכשיו?
איך אני עוזר לה? היא בוכה!
היא גם בטח לא תשמע אותי, באוזניות מתנגנת איזו מנגינה עצובה
וישנה שכזאת. איזה שיר על אהבה נכזבת, דיכאון, בכי, התאבדות.
אוי לא, היא חושבת להתאבד, לקפוץ מתחת לרכבת של חצות, כשאיש
כבר לא יהיה בתחנה. כדי שאיש לא יראה, לא יעצור אותה. ואז
בבוקר ימצאו רק את גופתה המרוסקת על פסי הרכבת, השומר
והקופאית.
עמדתי כך כנראה מספר דקות בלי יכולת לנוע או לנשום. היא כנראה
שמה לב, הרימה אליי את עיניה. שיער שחור גלי, ארוך ושופע נפל
על כתפייה, ריסים ארוכים ושחורים מצמצו, מצמוץ קל. יד עם
אצבעות ארוכות בעדינות הסירה את האוזניות, וניגבה את השביל
הרטוב שהשאירה הדמעה אחריה. והנערה היפהפייה סוף סוף הרימה
אליי את ענייה הענקיות. עיניים ללא רגש, ללא נשמה. עיניים
עשויות זכוכית.