כבר יומיים שאני נשען על הקיר, מחכה שהוא יחזור. הוא השאיר את
הדלת סגורה, ולצאת מהחדר אני לא יכול. אני מתהלך לימין ולשמאל,
עוצר כדי לבעוט בזגוגית. איפה הוא לעזאזל?
אני בועט שוב, היא לא נשברת, אפילו לא רועדת. אני שוכב על פיסת
המיטה המשתקפת ומנסה לבהות בתקרה. התקרה לא שם. הכל עניין של
זווית, אני מניח. לאן הוא הלך?
אני מתחיל לדהות, אפשר להרגיש את זה, יש גבול לכמה זמן אני
יכול להיות בלעדיו. הברכיים כמו קפואות במקומן, וכדי לקום אני
צריך לשבר את הקרח שעוטף אותן. אני מתרומם ברעש חריקה ופוסע
לכיוון המראה. איך הוא יכל היה להשאיר אותי לבד?
האוויר סביבי הולך ומדלל, לא רק אני דועך, אלא גם כל העולם
המדומה שכאן בפנים. אם האטמוספרה לא היתה כל כך דלילה בטח
הייתי יכול לשמוע את הרעשים של העולם קורס סביבי. נמאס לי מזה,
יש גבול כמה חרא בנאדם יכול לאכול, אפילו עם הוא לא באמת
בנאדם. הוא עזב אותי!
אני מניף את ראשי לאחור ומטיח אותו בשמשה. החדר הופך למערבולת
נוזלית שמסתחררת סביב עצמה, הולכת ונמסה, ואת מקומה מחליף אור
שחור.
אני מתעורר והכל עדיין שם, החדר, הדלת הסגורה, השולחן מעץ
פיקוס שדודה עדנה הביאה מיפן, אפילו התקרה. אני משפשף את
העיניים ושם לב שבפעם הראשונה, אני כבר לא תלוי בזווית שלו,
אין לו שומדבר עליי. אז אני מבין מה עשיתי. אני מסתובב לאחור,
והכל קורה בהילוך איטי, כמו בסרטי פעולה דלי תקציב, הראש
מסתובב אט אט, כמעט על צירו, העיניים פוגשות במחזה המזוויע,
הפה נפער לרווחה, ודמעה זוחלת במורד הלחי. יש כדור קרח שמסתובב
בחלל הבטן שלי, ואני מתמוטט לרצפה. אחרי שאני מקיא אני מכריח
את עצמי להביט למעלה. שברתי את המראה. העולם כבר לא נמוג.
שברתי את המראה.
הזמן שלוקח לי להגיע לשולחן נראה כמו שנים, בזחילה כושלת
ומקרטעת. ביד רועדת אני מוציא את ה 0.44 מהמגירה ומקווה שהוא
טעון. ירייה אחת לראש והכל נגמר. שברתי את המראה.
לא קל להיות השתקפות.