שכחתי איך לכתוב, לא לימדו אותי לשיר,
ומאותו ניגון פנימי שהתחיל לחזור על עצמו פרשתי כבר מזמן,
נמאס לי.
שכחתי מה זו אהבה, אני שוחה כבר עידנים בתוך שנאה, אני לא
מוצאת.
נמאס לי לחפש.
אני מתחילה להתעוות כשהיא פוקדת אותי, האהבה, לפעמים הוא
מבקר אותי.
איפה אתה?
שכחתי איך זה להסתכל במראה ולאהוב את מה שאני רואה, אני רואה
מפלצת שמחפשת אותו, שנלחמת עם עצמה, במלחמת המינים המתמדת,
האהבה נגד השנאה, נכון, זה נדוש.
שכחתי איך לכתוב, שכחתי איך להסתכל ואיך לבקר, אני מפחדת.
אני מפחדת שהוא יבוא.
שאתה תבוא, שתסתכל עליי, שתבקר אותי. שתנטוש, כמו שנטשת,
ותשאיר רק פתק, מפית עם כתובת.
השנאה ניוונה לי את כל האיברים הפנימיים, אני כבר לא ישות,
אני חפץ בשטח, שזז, על פי הנחיות מלמעלה. שום דבר כבר לא
חשוב,
אני לא אמצא אותו יותר.

אני לא אמצא אותו יותר.
אני מפחדת שהוא יבוא.
איפה אתה?
נמאס לי לחפש.
נמאס לי.

אבל האהבה שלי לשנוא לא התנוונה, היא גורמת לי להרגיש שאני
שווה, שאני ישות עצמאית בעולם דפוק, היא מודיעה לי שלא באמת
נמאס לי,
אני פשוט לא אוהבת. ששכחתי. היא אומרת שלא לומדים לאהוב,
וכששוכחים- אז זהו זה.
פעם ידעתי,
פעם ידעתי הכל. אבל מישהו לקח לי את החיים, אותו אני אוהבת.
אותו אני מחפשת, לא אמצא. מפחדת.
נמאס לי.
לפחות השארת פתק "מצאתי חרא, השארתי חרא".

תודה.