אני עוזבת ואני לא חוזרת לכאן יותר... אני אומרת את זה בשביל
להרגיע את עצמי. כל השנים סבלתי. כל השנים לא היה לי משהו
אמיתי לחבוק.

תמיד הרגשתי הכרת תודה לאנשים שדואגים לי ותמיד הרגשתי שאני
צריכה לוותר על זכויותי על רצונותיי ולהיות ילדה טובה. לא
להתבטא בחופשיות אף פעם. הם עושים חסד שהם דואגים לי לאוכל
מחסה בגדים חינוך. אבל נמאס לי...

מאז שאני זוכרת את עצמי אני עוברת מיד ליד. מרימה את ראשי
לאנשים גבוהים יותר ממני  בוכה המון, לא איתם אני רוצה להיות.

גבר ואישה מקומטים מבוגרים, יכולים להיות סבתא וסבא שלי  עכשיו
הם.
"הורי". את יכולה לקרוא לי "אבא" אמר... ממש לא נראה לי, הייתי
מנומסת לא עניתי.
התרגלתי לקרוא להם בשמם... הייתי בת שש  או שבע לא הייתי זקוקה
לאמא ואבא כאלה, רציתי הורים צעירים יפים כמו שהיה לי פעם.

הייתי ילדה עם מבט זועם. ילדים פחדו להתקרב אליי. אבל מי
שהכיר אותי באמת ידע מי אני. מבחוץ נראית קשוחה אך מבפנים
פגיעה ומצחיקה.
המשפחה החדשה שהייתה לי לא הקלה על חיי... הייתי ילדה טובה,
לא עמדתי על שלי. אנשים שמכופפים אותך בקללות  גורמים לך לפחד
מהם ולהאריך אותם כי הם חזקים... כזו הייתי בגללם. למען הדיוק,
הייתי פחדנית. הייתי זקוקה להם בצורה כלשהי לחיבוק שלא נתנו
לי. לפחות  הם אמרו  מילים טובות על שטיפת הכלים הזריזה שלי...
תמיד  תמיד הרגשתי צורך לרצות אותם ,  אך במשך השנים עייפתי
מלרצות.
זה לא הספיק להם. הם תמיד רצו עוד ועוד מעבר ליכלתי עד שהייתי
בוכה המון בלילות.
הם היו כועסים ומקללים אם לא הייתי ילדה טובה. אם לא ניקיתי
להם את הגינה... הם לא היו מרשים לי לצאת. הם היו מקללים את
הוריי לפני, אמרו לי כמה אני לא מעריכה אותם.
.
אני זוכרת את האלימות המילולית של הילדים שלהם, חלקם לא היו
נחמדים ביותר. אבל זה רק חלק מהם. אני הייתי בת 12 הם היו
גדולים בהרבה ממני. בני 30+. אני זוכרת את ביתם הבכורה, משום
מה היא לא אהבה אותי לפעמים. היה לה כיף להעליב ולהשפיל
אותי,אבל זה לא נמשך הרבה זמן. ככל שהתבגרתי הבנתי מאיפה
התיסכול שלה בא. אישה מרירה בדיוק כמו הוריה לא נשואה ועוד
בהריון.
לא קל לחיות ללא בית ללא הורים. אני חושבת שהייתי יותר חזקה
נגד כל האנשים הרעים עם הייתי יודעת שיש מאחורי שני אנשים
שאוהבים ותומכים ללא כל תנאי.
בתור ילדה קטנה, תמיד חיכיתי שהוריי  יצוצו פתאום  ויקחו אותי
איתם. אבל זה  לא קרה. הייתי עומדת בכניסה של הבית מסתכלת
בתחילתו של הרחוב, וכל פעם מקווה מחדש שאולי זו תהיה המכונית
הבאה שתיקח אותי למקום טוב יותר. אבל שוב זה לא קרה.
אני תוהה לפעמים, אם יהיה לי בית משלי, אם מישהו שיאהב אותי
בדיוק כמו שאני... חצר גינה חתולים וכלבים ובדרך יהיו גם 4
ילדים. מה עם בעל ? אולי.
.