היא פעם יכלה לחיות מעבר להכל,
מעבר לנצח האינסופי המאיים הזה,
מעבר לאנשים ולריחות ולמוזיקה ולחוויות.
היא פעם יכלה לחוות הכול כמו בסרטים,
רק לראות ולא להרגיש באמת.
החיים שלה היו מושלמים.
רגועים. היא לא פחדה להישבר, מכיוון של הרגישה.
סרטים חיים לנצח, מתוקים בסופים שלהם, לנצח.
למה גם אני לא יכולה להיות מתוקה לנצח?
מאושרת? - איזה מחשבה כובשת זו.
חונקת.
היא חנקה אותה קצת.

הלוואי והייתי יודעת למדוד את הנצח במונחים שאני אבין,
עוד שנים, כשארצה להיזכר איך היה לי אז,
כשבכיתי והייתי טיפה שתויה, ופסים דקיקים של דם מתוק
ניגרו מרגלי.
אבל הנצח טיפה הפכפך, והוא מובן רק לחכמים.

- החולשה הכי גדולה שלנו (שלי) זה לדעת תמיד. הכל.
מה יהיה, ומה היה ומה יש.
הלוואי שהייתי יודעת לגדול מעבר לזה. -

אני מרגישה טיפשית.
וטיפשים לא מבינים את הנצח, לעולם.

קטנים וטריוויאליים חולפים על פנינו כל יום,
כשהם נעצרים, מחייכים וממשיכים הלאה,
מותירים אותנו לנצח עם זיכרון כואב.
כי ידענו שפעם הם היו שם.