באפריל חל חג החרות. באפריל הכל ירוק. באפריל נולדו ילדי.
באפריל נחתה עלי ההבנה כי חיי לא יהיו יותר מה שהיו. אחרי
אפריל התחלתי לראות. ראיתי את תהלוכת האבות וילדיהם הפוקדת את
מקדונלדס שבקניון, לפני הסרט או אחריו, והבנתי שאני כבר כמעט
ונמצא בקהלם.

ביולי נסעתי לצרכי עבודה לסרדיניה. אי פראי, הררי, חופים
בתוליים ברובם. אנשים עם תווי פנים קשים גרים בכפרים קטנים.
בני תשחורת דוהרים בווספות ברחובות הצרים. הכפרים מלאים חיים.
בדרכנו משדה התעופה הצבאי אל שדה הניסויים של נאט"ו היינו
עוצרים באסקאלאפלאנו, הכפר האהוב על אנטוניו, שותים אספרסו, או
בירה, או כוסית גראפה. אנטוניו היה המלווה שלנו, יליד סרדיניה,
בעל פנים שזופות וחרוצות, איש רעים להתרועע, תמיד שמח, בכל
מקום מוצא מכר לשיחה. בצעירותו החליט לנטוש את הכפר בו נולד
ואת סרדיניה, והתגייס לחיל האויר האיטלקי. לאחר פציעה הועבר
ליחידת הניסויים, ובזכות מזגו החברותי ולמרות שהיה רק רס"ר,
מונה לקצין קישור לתעשיות הצבאיות, הבאות לבחון את תוצרתן בשדה
הניסוי.

כטוב ליבו ביין היה אנטוניו מספר סיפורים. היינו יושבים במסעדה
של משפחת ברגאצה, עם תום ארוחת הצהריים, לאחר שסימונה, הבת
הבכורה המלצרית סיימה לפנק אותנו בדולצ'י ובגראפה, ואז היה
אנטוניו מספר סיפורים. הוא סיפר סיפורי אי, הוא סיפר סיפורי
טבע, הוא סיפר סיפורי משפחה. מבין השורות הבנו שאנטוניו כבר
שנים אינו נשוי, וחולק דרך קבע דירה עם בחורה ברומא, ולעתים
מבקר אצל אהובתו המקומית בסרדיניה. כשדיבר עליה נצצו עיניו.
הוא סיפר כי אהבתה אליו כה עזה עד כי פעם התגנבה למטוס צבאי
שטס למקום שירות רחוק בו שהה, ואחת מבהונותיה קפאה בדרך.

אנטוניו אהב להרצות, וחשנו בגאוות הבעלות שלו כשהציג לנו את
הטבע המקומי על כל מחמדיו. הוא סיפר על שיח המירטו שמגרגיריו
מכינים יין בטעם סרדינאי מיוחד שאין כמוהו בעולם, הראה לנו את
השיח וצירף אזהרה שלא לאכול ממנו בשל חלקיו הרעילים. הוא לקח
אותנו אל מטע אלוני שעם באמצע האסיף, וראינו איך קולפים את
קליפת העץ ומעמיסים את הקליפות בשכבות על משאית קטנה, וראינו
את צבע החלודה של הקליפה הרעננה המתחדשת בעץ ואת הניגוד בינה
ובין הקליפה האפורה הישנה. הוא הראה לנו את שיח הקורבצולו
והסביר כי פריו טעים ביותר, וכמה חבל שאינו מבשיל עתה אלא רק
בשלהי אוגוסט.

הניסוי שלנו לא הצליח, ונאלצנו לחזור אל סרדיניה בשלהי אוגוסט
לסיבוב נוסף. שיחי הקורבצולו היו במלוא שפיעתם, ולמדנו למצוא
אותם בבתה, לאתר עליהם את הפירות הבשלים האדומים, וליהנות
ממתיקותם.

שהינו הפעם באי במשך שבועיים. אני התהלכתי בו כמסומם. ניקרו
בראשי תמונות פרי דמיוני על משפחתי המתפרקת ועל המתרחש בביתי
בהיעדרי.

כשחזרתי הביתה, היתה השהייה בו קשה מנשוא. בהחלטה של רגע לקחתי
את יעל, בתי הבכורה, ונסענו לטיול בלונדון בחול המועד סוכות.
בכך נפתחה מסורת משפחתית של טיול בר מצווה ללונדון. הטיול היה
הצלחה גדולה. אהבנו כל רגע. גילינו כי אנו נהנים מדברים דומים.
אחד משיאי הטיול היה ביקור בגני קיו.

גני קיו הינם גנים בוטניים מפורסמים בדרום לונדון, ששטחם עצום,
ושיום שלם של בילוי בהם אינו מספיק כדי לעמוד על כל תכולתם.
שוטטתי עם יעל בגן היפני, בשדרת האורכידאות, בביתן הטרופי,
בביתן הארקטי, בגן הדשאים. עצרנו לפוש על ספסל. מול הספסל -
שיח שנראה מוכר וגם זר. לא ישראלי - ומוכר. קורבצולו! צהלתי
וסיפרתי ליעל את סיפור פירות סרדיניה. השיח היה עמוס פירות
אדמדמים ורדרדים, מפתים. לא נראה כי מישהו מן הסובבים בגנים
ידע מה הם ומה ניתן לעשות עימם. החלטתי להסתכן ולבדוק. בשלים.
מסתבר כי באנגליה מבשילים פירות הקורבצולו מאוחר. אכלנו
ואכלנו, מרגיעים את האנשים המודאגים מסביב כי הפרי אינו מסוכן
לאכילה.

שנתיים אחר כך ביקרתי שוב בגני קיו, שוב בסוכות, והפעם עם הבן
אורי. מצאנו את הקורבצולו בקלות. הפירות היו אדומים ובשלים.
הספסל ליד השיח כבר היה תפוס. ישבו עליו שניים, מבוגר וילדה,
ואכלו המבורגר בלחמניה.