אנחנו לא נכתוב היסטוריה.
לא נכתוב פרטים קטנים ומחכימים לגבי ההיסטוריה של העשייה
המוזיקלית, שהרי העניין שלנו במוזיקה אינו ארכאי. העניין שלנו
במוזיקה הוא רגשי, ואם יזדמן לנו לשוחח עם המוזיקאי או
המוזיקאית על היצירה והתחושות והאווירה והחברה אז זה ייתן עוד
משהו, אבל אם לא, פשוט ניאלץ לתאר מה עובר עלינו מבפנים החוצה
כשאנחנו מאזינים לדברים. אנחנו תמיד מאזינים יחד. אנחנו מוצאים
את ההאזנה המשותפת מפיגה ומבטיחה. לוקח לנו כמה ימים בדרך-כלל
כדי להחליט למה להאזין. אחרי הבחירה אנחנו מתיישבים לנו
בעדינות, היא בכורסא היחידה ואני בהתמרחות נואשת חסרת
מוטיבציות על הספה הצהובה המעוטרת שמצאנו ברחוב מסדה לפני שנה.

וכך, כשאנחנו לוגמים מים קרים (בוודקה אנחנו כבר לא נוגעים, כי
אחריה ואיתה אי אפשר לעשות אהבה) ולועסים משהו (אבטיח, כדורי
שוקולד מחוששים, אחד את השנייה) אנחנו מצליחים להתמתח לאט
ובחושניות לקראת המוזיקה.
כמו למשל עכשיו, בצהרי יום שני של הפגזות על לבנון ועזה, בזמן
שילדים קטנים מאבדים את הסיכוי שלהם להורות, לאהבה רכה ולא
שופטת. אנחנו מרוויחים פתאום יום חופש מהעבודה והישארות בבית
הנעים בחיפה, עם התקליטים והמקלחות הקרות והיציאה לגינה. ומה
יכול לפתוח את הסשן הזה אם לא התקליט האגדי (אגדי, מילה נהדרת,
אינכם חושבים?) של בלאק פרנסיס ושני הנערים החיוורים שלו
שעושים לשירים של הפיקסיז פורטיסיזציה נהדרת. ברצועה השלישית
אנחנו כבר עצומי עיניים, מזיעים זיעה קרה וממלאים אחד את
השנייה בקוביות קרח מהמקרר הישן שלנו שקנינו במחסן ריהוט
לעניים כשעברנו לכאן. פרנקי ממלמל את Caribou כששני הצעירים
מתלווים אליו בכלי מיתר ואלקטרוניקה מלאת גיזומים.
היא (אני אף פעם לא יכול לדבר עליה בגוף שני) שואלת אותי מה
לדעתי גרם לפרנקי לכתוב על הבהמה המקורננת הזו שיר כזה מלא
עוצמה ואני עונה לה שיכול להיות שפעם, בטריפ הזוי במיוחד בדרום
קליפורניה או במדבר אחר בארצות-הברית, פרנקי נתקל במשהו שהזכיר
לו קריבו או סתם דמיין אחד כזה בגלל כל פטריות הקסם שנטל אז,
וכתב על זה שיר כל-כך שונה, בדיוק כמו שפורטיס כתב את אגם
ענקית.
היא מחייכת חיוך קטן וממתינה שהרצועה תסתיים ואנחנו מבחינים
שזו שאחריה מתחילה כמו התקף חרדה (לשנינו יש הרבה רגעים שאנחנו
מרגישים את אותן הרגשות לגבי אותם עניינים, זה נהדר). In To
The White מתנגן מאחורינו ומלפנינו והוא העומד.
אחרי כמה שניות של האזנה היא אומרת לי שהדבר היחיד שהיא רוצה
אני אעשה בשבילה היום זה לקום עכשיו, להשאיר את המאוור מכוון
אליה, לגשת לחדר השינה שלנו שם המחשב קודח, ולחפש תמונות של
פרנקי בגוגל. היא מבקשת שאנמיך את המוזיקה מעט (אני נמס מאהבה
אליה ברגעים האלה) ושאספר לה באילו תמונות אני נתקל. אני מתחיל
את החיפוש במילים "Black Francis" והתמונות הראשונות הן תמונות
עדכניות יותר של פרנקי, בהן הוא נראה מדושן אבל לא פחות משוגע
מהימים הראשונים עם ג'ואי וקים. אני מספר לה שפרנקי שמן אבל זה
לא עושה עליה רושם והיא אומרת שגם אני שמן, אבל שזה חלק ממה
שהיא אוהבת אצלי. הרצועה הבאה כבר לוקחת אותי פנימה לתוך עצמי
ומול המסך אני עוצם עיניים וממלמל "On a wave of mutilation".
בעיניים עצומות אני שומע שהיא מתעסקת במשהו בחדר המגורים
וכשאני מציץ לשם אני רואה אותה מוציאה את קופסת הקסמים שלנו
ממחבואה היפה בתוך קולט האדים הלא מתפקד שלנו. פרנקי כבר עובר
לבן של נמרוד ואני מתחיל לנסות לדלות פרטים על האלבום הזה, כי
משהו לא מתחבר לי קצת. לא יודע מה. אבל בתוך הנבירה האינסופית
בביוגרפיה של מי שהיה למעשה תחליף האב המהימן ביותר שהיה לי,
אני חוזר להתעסקות בדברים שחשובים לי באמת אצל פרנקי. אני יכול
לספר לכם שעות של סיפורים על המתנה באולפני פורט אפאצ'ה,
בציפייה שאולי יבוא לשם מאיזו שהיא סיבה וינגן לי ורק לי את
"Velouria" או את "Surfer Rosa". אני יכול גם לספר לכם שכל פעם
כששמעתי תקליט של הפיקסיז הרגשתי כאילו דברים נגמרים ומתחילים
בי בבת-אחת, ושבהופעת האיחוד שלהם בניו-יורק בכיתי כשהם ניגנו
את "Levitate Me" עד שהיו חייבים להוציא אותי החוצה למקום שקט
כדי שאוכל להתפרק.
אני יכול לספר הרבה על כל החוויה המוזיקלית שלי עם פרנקי
והפיקסיז וכל מה שמסביב אבל איך שהוא אני מרגיש שכאן צריך לבוא
קאט מרושע בכתיבה בזמן ש"Cactus" מתנגן ברקע וכבר עולות בי
מחשבות על התקליט הבא שנאזין לו היום, אני ואהובתי המדומיינת.
עד כדי כך הצלילים חזקים.
"שמעו את התקליט הזה. הוא יעשה לכם משהו" - ביל היקס.