[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנטואן א. פלרי
/
מעגל הבדידות

"גזע צאצאים שנידון למאה שנות בדידות אינה ניתנת לו הזדמנות
שניה על האדמה." (גבריאל גרסיה מארקס / "מאה שנים של
בדידות")




נמאס לי כבר, נמאס לי כבר מהחיים האלה, נמאס לי מהחיים שלי.
אני זוכר בבירור את אותו יום, האחד בספטמבר, היום הראשון בכיתה
ט', היום הראשון בתיכון. כולם ישבו בשולחנות בזוגות, מדברים
ומתרגשים, רק אני ישבתי לבד בשולחני, מביט בכולם ושותק. רצה
הגורל ובאותו יום היא הגיעה באיחור של שעה ורבע, היא נכנסה
מבוישת אל הכיתה, סורקת במבטה את השולחנות והתלמידים, מחפשת
מקום פנוי. מכיוון שאני הייתי היחיד שישב לו לבד ללא כל אח
ורע, היא נגשה אל השולחן שלי, משכה את הכיסא שלידי והתישבה.
הרגע הזה חרוט לי בזיכרון, אני זוכר שהיא נגשה אל השולחן
והביטה בי עם חיוך יפהפה, עיניה הירוקות בורקות באורה של
הכיתה. אני זוכר ששמתי לב שלא היתה לה את הבעת הגועל
וההתמרמרות שכל-כך ציפיתי לה, כל-כך אהבתי אותה על-כך, אהבתי
אותה משום שהיא לא נגעלה ונרתעה ממני.
התקרבנו האחד אל השניה במהירות, בתוך שבועות ספורים הפכנו כבר
לידידים הכי טובים. הייתי מביט בה בהערצה, משפשף את עיני כלא
מאמין ליופיה. ככל שהכרתי אותה כך התאהבתי בה יותר. למרות
שהיינו מתראים רבות ומדברים בכל יום במשך שעות, לא הפסקתי
לדמיין אותה במוחי, לשוחח איתה גם כאשר היא איננה נמצאת, כל
רגע בלעדיה הפך לרגע דל וריקני, הייתי חייב למלא בה את חללי
חיי.
היינו מדברים במשך שעות על גבי שעות, האמת היא שלרוב היתה היא
זו שדברה ואני הייתי רק מאזין. חיי היו חלולים וריקים, בלעדיה
לא היה לי דבר, ולכן לא היה לי דבר לספר לה. היתה היא מספרת לי
על הנשיקה הראשונה שלה, על כל החברים שהיו לה והיו עבדים
לרגליה - מפנקים אותה ואוהבים אותה בצורה מזויפת, כאהבת אדם את
אליליו. שמעתי ממנה על ההתרגשות של האהבה, על העונג הצרוף
בהרגשת ההתנשקות, על הרגשת הביטחון והקרבה באחיזת ידו של אהוב,
על כאב הפרידה. בלעתי את דבריה בשקיקה, הקשבתי לחייה וניסיתי
לחיות גם אני דרכה. דמיינתי שאלו הם חיי שלי שהיא מספרת עליהם,
דמיינתי שאני הוא זה שאותו היא אוהבת. רציתי לזעוק לכל אלה
שיוצאים איתה שהם צריכים לדעת עד כמה ברי-מזל הם, שהם צריכים
להודות לאל על גורלם הטוב, שהם צריכים להעריך אישה מושלמת
שכמוה - אך הם אף פעם לא הקשיבו, הם היו כולם אנשים יפים
ומוצלחים, חדורי ביטחון-עצמי, שהדבר ששמו אהבה היה כטבעי
בעיניהם - כמובן מאליו. אלפי פעמים השתוקקתי להיות זה שמנשק
אותה, אלפי פעמים הייתי רוצה להיות זה שהיא מדברת עליו
בהתרגשות שכזו, זה ששכב איתה בפעם הראשונה, זה שהיא אהבה באמת
לראשונה. אך מעולם לא פציתי את פי, המשכתי להאזין לה ולהשתתף
בחייה בנאמנות שאפיינה אותי, ובכל פעם שנפרדנו מצאתי את כתפה
המנחמת של כריתי ומילאתי אותה בדמעות מלוחות כים השיממון
והבדידות. עם הזמן העצבות חדרה לליבי ושיקעה את עיני בחוריהן,
הרגשתי שפל לידה. היא היתה יפהפיה ומושלמת ואני הייתי איש סודה
המכוער, חייה היו מלאים אהבות וחיי היו מבוססי דמיון שאין לו
קץ, היא הגיעה מבית עשיר ומלא כל טוב ואני הגעתי מדירת שלושה
חדרים זנוחה. ניסיתי להתרחק ממנה, חשבתי שאולי הריחוק יביא
מרפא למכאובו של ליבי, אך ללא הועיל. היתה היא נאמנה לי בדיוק
כשם שאני הייתי נאמן לה. היא לא התרחקה ממני, היא הבינה ותמכה
- המושלמות שלה הכאיבה לי.
לעיתים ניסיתי לשקר לה, לספר לה שפגשתי מישהי מושלמת שכזו,
ואני אוהב אותה והיא אותי, ושעכשיו אני יודע מה טיבה של נשיקה
ומה הוא אותו חום המציף את הלב. אך היא כבר הכירה אותי ואת
עיני וידעה שאני משקר לה אך לא אמרה דבר. הפסקתי עם השקרים
והפכתי לנאמן לה באהבתי, גם בתוך גבולות הדמיון.
השנים עברו ומחוג השעון לא פסק ממרוצו אחר הלא-נודע. בתחילתה
של כיתה י"א גילה אותה סוכן דוגמניות שהחתים אותה על חוזה
מיידי. עכשיו, לכשהיא היתה מוכתרת ומתויגת כדוגמנית, לא ראיתי
סיבה לחשוף בפניה את אהבתי, המשכתי לשמור את סודי בליבי -
מתייסר בו בכל לילה. היא טיילה בעולם, מתצוגת אופנה אחת לאחרת,
לעולם לא שוכחת אותי - תמיד הביאה לי איתה מזכרות קטנות בכל עת
שעזבה, אך מעולם היא לא אהבה אותי בדרך שבה רציתי שתאהב.
כשנהפכה לדוגמנית החלה לצאת עם גברים אפילו יפים יותר, נשבתה
בקסמם של אלו שדבר לא חסר בעולמם, שוב הבנתי שהתחרות קשה מדי.

התיכון הסתיים ונפשי צללה לה אל תהומות היאוש. הדיכאון וכאב
הלב החלו לכרסם בנפשי, נוגסים בה בתאווה כבטרף החי. ארבע שנים
עברו ועדיין לא התוודיתי בפניה על רגשותי, ארבע שנים עברו וכעת
אני מבין שהקרב אבוד. רק חיבוקיה של זו, אותם חיבוקים שהפריחו
את נשמתי לארבע רוחות השמיים מרוב עונג, רק חיבוקים אלו היוו
מרפא למכאוב ליבי. ישבתי ותהיתי בחדרי על אותן שנים שאבדו, על
אותן תקוות ואשליות מנופצות, ואין יותר כואב מכאבה של אשליה
מנופצת. כבועות סבון מתעופפות להן האשליות בליבנו, ממלאות אותו
בצבעי הקשת, גורמות לו לחשוב שנותרה תקווה, אך באותה מהירות
שהן מגיעות כך הן מתנפצות. בכיתה ט' חשבתי שכשאסיים את התיכון
אהיה אדם אחר, אהיה מאושר, אחבוק אותה בידי ואשמע מפיה המתוק
כדבש שהיא אוהבת אותי כשם שאני אוהב אותה. אך הדמיון נוטה
למושלמות והחיים בדיוק להפך. נשארתי אותו נער שהייתי בכיתה ט',
אותה עצבות, אותו יאוש, ההבדל היחיד היה אותן ארבע שנים שחלפו
פרחו להן כמו הרוח.
הדיכאון החל לעטוף אותי בענפיו הדוקרניים, אוחז בי בחוזקה,
מתפתל סביב נפשי ולא מרפה. קוציו חודרים אל תוך ליבי, מקיזים
את דמו החם מיאוש ומחדירים בו את רעלם. שיח זה ששמו דיכאון עטף
את כל גופי, אחז בכל חלק מגופי ושיתק אותי אל המיטה הקרה.
הייתי מחכה יום-יום לאותה שעה שהיא תגיע לבקר, שתדבר קצת על
חייה, שתגרום לי לקנא, רגשות כבר היו חסרים לי - הדיכאון רצח
את כולם, לכן נאחזתי בקצות אצבעותי ברגש היחיד שנשאר בי -
הקנאה.
באותם ימים קשים שהתאשפזתי הייתי נאחז בביקורה כבסיכוי האחרון
שלי לזכות בחיים. הייתי שומע את צעדיה, את רגליה הענוגות
מטופפות על ריצפת בית-החולים הפסיכיאטרי. הייתי אוחז בידי
בשוקולד שהיא נהגה להביא לי ומצמיד אותו אל לוח ליבי, טועם את
הקוביות החומות שלו, מרגיש את מתיקותן מתמוססת בחיכי ותוהה
לעצמי אם זוהי ההרגשה בעת שמנשקים אותה. הייתי מביט בה בעיני
המזוגגות שלא מביעות דבר פרט לצער ומקשיב לה, כשם שעשיתי תמיד.
היא היתה אומרת לי שהיא אוהבת אותי ואני הייתי אומר לה שגם אני
אוהב אותה, אך לו רק היינו אוהבים באותה דרך...
לצבא כמובן שלא התגייסתי, במקום זה הייתי מטייל איתה בכל העולם
- לונדון, פריז, מילאנו, מדריד, ניו-יורק. היינו בכל מקום.
התבוננתי באותו עולם זוהר שהיא הייתה חלק ממנו, חזיתי באותה
מושלמות שתקפה אותי מכל עבר ונאבדתי שוב בתוך החיים. לידם, ליד
כל המושלמים והמושלמות, הרגשתי כמו טינופת, כמו אדם נחות שלא
מגיעים לו חיי הסבל האלה שלו, רק משום שלא מגיעים לו אפילו
החיים.
חזרתי לארץ, ניסיתי להתקבל לאוניברסיטה, אבל הדיכאון לא אפשר
לי, כאשר הוא כובל אותך כך לעולם לא תצליח ללמוד דבר - כל נושא
נראה כחסר ערך, החיים עצמם נראים כחסרי ערך - חוץ ממנה - היא
משמעות החיים. מאז אני מתקין מזגנים פשוט, עושה את העבודה
המשעממת שלי בלי שום חשק או רצון, עם אותו מבט מזוגג ונוגה
שלעולם לא נעלם לי.
אני זוכר את אותו יום נורא, יום שחור, שבו היא בישרה לי זאת.
היא מתחתנת, היא אמרה לי. באותו יום שכבתי במיטתי, בוהה בתקרה
הלבנה ובוכה במשך כתשעה לילות וימים כאדם הבוכה על מותו של
אהוב. המלחמה הארוכה והמתישה נגמרה, ואני נחלתי תבוסה קשה, אני
הוכיתי מכה ניצחת. בכל אדם ישנו שביב תקווה קטן שבקטנים, אפילו
יהא זה כגודל שערה יהיה בכוחו מספיק כדי לשמור על אותו אדם
בחיים. בתוך לב הקרח שלי היתה לי אותה תקווה קטנה כשביב עץ,
אותו חלק קטן שעדיין שמר על חומו, שאמר שהיא עדיין יכולה להיות
שלי. באותו יום גם חלק זה איבד את כוחו וקפא. שלהבת חיי כבתה,
דבר לא נשאר מחיי.
הם נפגשו ברומא, הוא היה טייס של אל-על, חסון ויפה-תואר, עיניו
כחולות ושיערו בצבע חום, עמידתו זקופה ואיתנה משרה כולה אוירת
חוזק והתעלות. כתפיו הרחבות ורגליו הארוכות יכלו לשבות ליבה של
כל אישה, ומי לא תיפול ברשתו של טייס נאה?
אני זוכר את החתונה, היא עמדה על החופה בשיא הדרה, כולה לבושה
לבן צחור כשלג, נראתה באותו הרגע כמלאך המבצע את שליחותו של
האל. אני הייתי השושבין, מצטלם עם חיוך מזויף או ללא חיוך כלל,
אוחז בידה ומתחנן בליבי שלא תלך. ובאותו רגע שהוא ניפץ את הכוס
ברגלו האיתנה הרגשתי שהוא דורך בכף-רגלו ומנתץ את חיי שלי.
אני זוכר אותה הרה, בטנה מתעגלת בשלמות אמהית ומשווה רק יותר
חן ליופיה הענוג שאין לתארו במילים. אני זוכר את הרגע שהנחתי
את ידי על בטנה והרגשתי את בעיטתה של בתם. אני זוכר שהגעתי
לחדר היולדות והחזקתי לראשונה את בתם שנראה עליה שתהיה יפה
כאמה.
שמחתי על-כך שאני חלק ממשפחתם, אך הצטערתי על-כך שאני אינני
חלק ממשפחה משלי, לעולם לא אהיה. הצטערתי על-כך שאני לא אותו
טייס, שאני איני חלק מאותם ילדי שמנת שהיו זוג זה, שדלתות
העולם כולו פתוחות בפניהם. הייתי נותן הכל, מוכר את נשמתי
לשטן, ולו רק כדי להיות במקומו של זה שהיה רגיל לכך שהחיים
מחייכים לו. המושלמות עטפה אותו מכל עבר אך הוא לא העריך דבר.
הוא קיבל הכל בחייו ואני נותרתי ללא דבר, ולמה לו מגיע ולי לא?
חייהם מושלמים כל-כך, אהבתם נפלאה כל-כך, הכל אצלם מושלם! אני
רוצה להיות הוא, דוקטור אני רוצה להיות הוא!



אני לא מבין את זה, תהרוג אותי אבל אני פשוט לא מבין את כל זה!
זהו! אני לא מצליח להבין יותר את עצמי!
תראה דוקטור, כל דבר שרציתי בחיים קיבלתי, כל דבר! סימנתי וי
על כל נקודת דרך אפשרית, בכל הצלחתי. עברתי קורס טייס בצבא,
הייתי טייס קרבי, מיליוני אנשים היו רוצחים כדי להיות טייסים
קרביים. עכשיו אני טייס באל-על, אני מבקר בכל מקום אפשרי על
פני הגלובוס, אני מביא תלוש משכורת שמן הביתה, יש לי אישה
דוגמנית שבאמת רק הופכת להיות יפה יותר מרגע לרגע ואני עדיין
לא מעכל שהיא אשתי. יש לנו בת בגיל שנה וחצי, היא הדבר הכי
מתוק ויפה בעולם כולו ואין דבר משמח יותר מלשמוע אותה קוראת לי
"אבא".
ובכל זאת, כאילו כלום, כאילו לא עשיתי דבר בחיי. דוקטור, אני
לא מרגיש שהשגתי שום דבר. כשדמיינתי לעצמי את כל אלה חשבתי
שאני ארגיש כמו אל, שאני ארגיש על פסגת העולם, אך משהו חסר,
תמיד משהו חסר. אני לא מרגיש שום דבר שונה, הריקנות והבדידות
מהעבר לא נעלמו, הכל נשאר אותו דבר, רק הקורות-חיים השתנו.
גם חיי הנישואין כבר לא שווים יותר מדי, אנחנו לא מפסיקים
לריב. לפעמים זה נדמה כאילו זה הדבר היחיד שאנחנו יודעים
לעשות, אנחנו רבים לפעמים על שטויות שכאלה...
לפני אחת הטיסות הסדירות למינכן רבנו, אני כבר לא זוכר על מה,
נראה לי שהתלבטנו בין לרשום את הילדה במעון או להשכיר מטפלת.
כל-כך כעסתי עליה, כל-כך הרגשתי מרוחק ממנה באותו יום. כשנחתנו
במינכן היו לנו תשע שעות חופשיות עד לטיסה הבאה, התחלתי לפלרטט
בשביל הכיף עם אחת הדיילות הגרמניות, לאט-לאט זה התחיל להתפתח
למשהו מעבר לכך. זו היתה הפעם הראשונה שבגדתי באשתי. מאז אני
לא יכול להסתכל לה בעיניים, כאילו תהום נפערה בינינו, הספקנו
להתרחק כל-כך הרבה במשך שלוש וחצי שנות נישואין. גם הטיסות שלה
לכל התצוגות אופנה לא מקלות על העניין, שנינו מתרוצצים בכל
העולם, לא פלא שנרגיש ריחוק. בזמן האחרון, כשאנחנו ישנים
מחובקים או אפילו שוכבים, אני לא מרגיש את אותה הרגשה שהיתה
בעבר, אני לא מרגיש את אותה התרגשות. ההרגשה הזו התחלפה באותה
בדידות וריקנות שאני כבר רגיל אליהן, אלה התחושות היחידות שאני
מסוגל להסתדר איתן.
ויש גם את החבר הזה שלה, אז בסדר - הם מכירים מאז כיתה ט' - זה
כמעט שבע-עשרה שנים, אני מבין שהם קרובים ועברו הרבה ביחד. אבל
אני לא יודע, לפעמים יש לי תחושה שהיא אוהבת אותו יותר משהיא
אוהבת אותי.
אני לא יודע מה לא בסדר איתי דוקטור, אני באמת כבר לא יודע, זה
כאילו שום דבר כבר לא מספיק לי, שום דבר לא מצליח למלא את
החור, אני כבר אבוד בתוך המעגל הזה דוקטור. אני לא יודע מה
לעשות, ממתי הפכתי לכזה? כל החיים שלי התפללתי שאלה יהיו חיי,
כולם מתפללים כל חייהם שאלו יהיו החיים שלהם - אך אני, אני
שהשגתי את כל זה לא מצליח להנות מדבר, לא מצליח להעריך את כל
זה, אני כבר לא מבין שום דבר...
דוקטור, נמאס לי כבר, נמאס לי מהחיים האלה, נמאס לי מהחיים
שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הו, ישו, מה
עשיתי???

יוחנן המטביל
לישו לאחר ששבר
לו את האגרטל
האהוב


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/5/07 18:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנטואן א. פלרי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה