פסיעה, ועוד פסיעה, ועוד פסיעה. . . ואין להן סוף. . . ראשי
עטוף בצעיף-משי שחור, זרוע בנקבוביות שדרכן נראה קהל המלווים
הגדול. למרות החום הכבד, המונים הגיעו. פניי מוסתרות גם מאלה
הקרבים ללחוץ את ידי ולהביע השתתפות בצערי. אני פוסעת כשזרועי
הימנית דבוקה לכלתי, והשמאלית לבתי. שתיהן ממררות בבכי. ידיהן
החובקות דוחפות אותי קדימה בעקבות האלונקה שעליה מוטלת גווייתו
של דויד, אישי מזה חמישים שנה.
בת עשרים הייתי כשהכרנו והוא בשלוש שנים מבוגר ממני.
"מתאגרף-מקצועי", הציגה אותו חברתי. פניו הקשוחות וממדי גופו
הענקיים הולידו פחדים בלבות רואיו, ודבק בו הכינוי "בריון".
הילכו אז שמועות על מעשי בריונות שמהם התפרנס. בי, פניו שהיו
היפות בחבורה, וגופו שהיה המוצק והגברי, עוררו תשוקה. לא חששתי
משתיקותיו הארוכות ובחלוף שנתיים נישאתי לו. לפני עשרים שנה
לקה בלבו ולפני שנתיים נתגלה הסרטן במעיו. מאז הגוף המוצק
הצטמק ונבל.
ליד הקבר הכרוי שרי-ממשלה ואלופים משבחים את תרומותיו למדינה.
בבית לא דיבר על תפקידיו בשירותי הביטחון ולי ולילדים נודעו רק
שברי דברים. משהתבגרו ילדינו, המסתורין הזה הביא לוויכוחים
בינם לבינו. "אתה עוזב אותנו לשבועות שלימים", טענו. והוא
כמצטדק, "אבל אימא נותנת לכם כל שאתם זקוקים לו". הצטדקותו לא
נתקבלה על דעתם, "אימא נפלאה. אבל היא לא אבא". ההספדים נמשכים
והקהל מאזין. בתי וכלתי מתרגשות. "איזה גיבור היה אבא. ואנחנו
רק מעט ידענו", בתי לוחשת. "איש צנוע. ישראל חייבת לו רבות.
חבל שלא זכיתי להכירו בשנות פעילותו. לא חשבתי שמאחורי
שתיקותיו מסתתר אדם שמעשיו היו גורליים לביטחון המדינה", כלתי
לוחשת.
אילו היה רואה את הלוויה הגדולה, את המנהיגים ופשוטי-העם שבאו
לחלוק לו כבוד אחרון, היה מתמוגג. משנתגלה אצלו הסרטן וידע כי
קצו קרב, אמר "את תופתעי מהלוויה הגדולה שתהייה לי". ייסוריו
נוראים והמחשבות אודות הלוויה הגדולה המצפה לו, הביאו לו נחמה
פורתא. "למה אתה חושב על מוות ולוויה? אני עושה הכל שתבריא",
אמרתי והוא השיב, "אני מעריך את מסירותך. במשך כל השנים היא
שהעניקה לי כוחות גם מעבר לגבול. אבל קץ לכל דבר. גם ליסוריי
ולסבל שאת סובלת עמדי ממחלתי יגיע הקץ".

כשהאלונקה מונפת מעל לקבר, והגוויה עוד מעט ותגלוש פנימה,
המחשבות אודות יואב באות להטרידני. הקשר בינינו נרקם באינטרנט
לפני כארבע-עשרה שנים. נפגשנו לראשונה רק בחלוף שנתיים, כשאני
בת ששים והוא בן עשרים ושמונה. יואב, כיום מחשובי המשוררים,
היה אז משורר עלום ששיריו נדחו על ידי עורכי כתבי-העת, והוא
פירסם אותם בפורום-משוררים באינטרנט. כשנתיים קודם להיכרותנו
התחלתי לכתוב שירים והתחברתי לאותו פורום. את שיריו גיליתי שם
עוד בטרם פגשתיו ונכבשתי. שיגרתי לו בדואר-אלקטרוני כל שיר
משיריי בטרם פרסומו, לקבל את הערותיו. והוא היה נכון להדריכני
ונתמכרתי לתגובותיו. יואב היה סטודנט לפילוסופיה ולימים
התכתבותנו קיבלה ממדים נוספים.
בהמלצתו של יואב, השתתפתי במפגשי משוררים בתחילת-דרכם,
שהתקיימו מידי חודש באחד מבתי-הקפה שבעיר. שם לראשונה ראיתיו
ושמעתי את קולו של זה שבמשך שנתיים החלפנו כמעט מידי יום
מסרונים בדואר אלקטרוני. לעומת הבס הכבד של דויד, קולו של יואב
היה מצפצף בין סופרן לטנור. בערבי-הקריאה נהגנו לשבת מסביב
לאותו שולחן ונתגלה כמחוספס, שונה לחלוטין מהעורך העדין של
שיריי, שנזהר שביקורתו, גם כשהייתה חריפה, לא תפגע, או
מהפילוסוף, המנסח את רעיונותיו בלשון צחה. היה גם שונה מיואב
המשורר, המקפיד על כתיבה רהוטה ומעודנת. ועוד משהו, גיליתי
איש-שיחה שלהוט לספר על בנות-זוגו בעבר ומתעניין בזוגיות שלי.
משנסתיימה קריאת-השירים, שהינו בבית-הקפה, מתבדחים על מעלליו
בימי רווקותו, שאודותם נסחף לדבר בגילוי-לב מדהים. "שאלת מהו
הסקס האהוב עלי ביותר?" כלל לא שאלתי, אבל הנחתי לו לספר. "אני
אוהב שהן יורדות ומוצצות. כיף לא נורמלי. האם התנסית בזה?"
לאחר שהשבתי בשלילה, אמר "יש לי כמה שירים במגירה על מציצות.
צריך אומץ לפרסמם. זה יבוא". הדביקני בהתלהבותו ונמצאתי משוחחת
עמו על נישואיי. אף התוודיתי, בקצת הומור ובקצת עצב, שלאחר
שנות נישואין רבות, עדיין לא הייתי מודעת לסקס האהוב עליי.
מראהו של יואב היה כהיפוך לזה של דויד בצעירותו. יואב נמוך, צר
ונטול שרירים. לעומת האף הסולד של דויד, אפו המגודל שולט על
שאר חלקי פניו. לעומת העיניים הכחולות והגדולות של דויד, עיניו
חומות וקטנות, מסתתרות בחוריהן כמתביישות. לא ראיתיו כגבר. גם
עכברון כמותו זכה לאישה שבאותם ימים הייתה בהריון. כשעמד על
הדוכן ולבושו מעורר גיחוכים, היה ברור לכולם ששיריו היו
המשובחים מבין אלה שהוקראו.

גווייתו של דויד לבושת התכריכים הלבנים עדיין מונחת על
האלונקה, ומחשבותיי שבות אליו ולמאמצים שהשקעתי שיהא לבושו
נאה. אלמלא הייתי קונה לו בגדים, לא היו לו אלא מדי-שרות
ומלבושי ספורט מרופטים מהימים שהיה מתאגרף. בתקופות שהיה בבית,
אנכי הייתי זו שדאגה שיחליף מידי יום את מלבושיו. פעם העיר,
"מכל מכריי, אני היחיד שחולצותיו תמיד מגוהצות". לא הייתי
בטוחה אם התכוון לנזיפה או למחמאה, ולא העזתי לשואלו, כי הוא
ממילא היה מתחמק מהסבר.

שירתי עסקה באהבה. דויד, שהכיר אחדים משיריי, האמין שאליו
כיוונתי. אלא שלעיניי עמד גבר אידיאלי היודע להעניק ולקבל
אהבה. פעם, לאחר שקראתי שניים משיריי, יואב התעניין "מיהו הגבר
שאליו התכוונת?" עניתי שזהו בעלי. "את משקרת", נזף בקול מלגלג.
"התכוונת אלי". התייחסתי להערתו כמחמאה, וצחקתי עם שאר
הנוכחים.
באחד ממפגשי-הקריאה הזמינני לבוא לביתו ולהכיר את אשתו. קבענו
שאבקרם ביום המחרת אחר-הצוהריים. משהגעתי, ציפתה לי הפתעה.
"הלילה באו הצירים לאשתי", סיפר. "לקחתי אותה לבית-החולים
ונולדה לנו בת. בואי אתי לבית-החולים ושם תכירי אותה. את
מכוניתך השאירי כאן".
בדרכנו לבית-החולים מצב רוחו היה מרומם. כרגיל, הפליג לנושאים
האהובים עליו, הרפתקאות עם נשים בימי רווקותו, אהבותיהן
והמציצות שהעניקו לו. הקשבתי ולא הבחנתי כי סטינו מן הדרך וכי
הובלתי לחורש. כששמעתיו אומר "אני רוצה שתמצצי", גיליתי שחנינו
בסבך עצים, מוסתרים מעין רואה. בתחילה סברתי כי דבריו נאמרו
בצחוק, כהמשך לסיפורים שסיפר במהלך הנסיעה. גופי חלחל וסובבתי
ראשי ממנו לעבר החלון בתקווה שיבין שאיני מרוצה מסוג זה של
הומור. משחזר על דרישתו וקולו בוטה, פרצתי בבכי. "אל תעשי עצמך
תמימה. מאז שהצטרפת לפורום המשוררים אני עוקב אחרי שירתך
החושנית. אחת שכותבת שירי-חשק יודעת לרדת ולמצוץ לגבר". כשאמר
דברים אלה, ידיו אחזו בראשי ולא הצלחתי להשתחרר. השמיים כמו
המטירו עליי זפת וגופרית. בטני הייתה רותחת וטיפות זיעה זלגו
על מצחי ולחיי. "שלא תוציאי אותו עד לטיפה האחרונה. שומעת?
ותבלעי הכל", פקד כשידיו מטלטלות את ראשי. זה היה אונס. מעולם
לא התנסיתי במשהו שכזה. והוא, בין הוראות שהנחית בתקיפות,
דיווח בקול רך על הנאתו. מששחרר את ראשי אמר, "רציתי שגם את
תיהני. כמוני. מעולם לא היה לי כל כך טוב כמו ברגע שמילאתי את
פיך ב'שפיך'. אל תכעסי. את ידידתי הקרובה ושותפה לכל חוויותיי.
אשתי לא הזדיינה אתי כבר למעלה מחודשיים והייתי מיוחם. אלמלא
עזרת לי, הייתי מתפוצץ כאן לעינייך".
"גרמת לי לבגוד בבעלי", הטחתי בפניו ובכיתי.
"שטויות. את לא בגדת בבעלך", קבע. "בגידה היא עניין שבהרגשה.
אם מישהו חייב להרגיש כי בגד באישתו, הרי זה אני. ואינני מרגיש
כך. בסך-הכל אוננתי, דבר שכל הגברים עושים, רווקים ונישואים.
עזרת לי לאונן, זה הכל. לא עשינו אהבה אלא נהגנו כידידים. אין
לי רגשות אהבה כלפייך, רק ידידות. אני לא מרגיש שבגדתי באשתי".

"החזר אותי למכוניתי", התחננתי משום שהיה לי ברור כי באותו
אחר-הצוהריים לא אהיה מסוגלת להסתכל בפני אשתו. משהמכונית יצאה
מהחורש הבחנתי שאנו ממשיכים בכיוון בית-החולים. "קח  אותי
למכוניתי", צעקתי לעברו.
"מאמי! אני ממהר לבית-החולים כי אשתי יושבת על סיכות", התנצל
וליד תחנת אוטובוסים הניח לי לצאת.

מושפלת ובושה בעיניי שאדמו מבכי, שוטטתי ברחובות. נכנסתי
לחנויות שמעולם לא ביקרתי, מבזבזת כספים רבים בקניית מוצרים
שלעולם לא אזדקק. שבתי לביתי בשעת לילה מאוחרת. דויד,
שבהיעלמותי כלל לא מצא לנכון לחפשני, היה שקוע בשינה עמוקה.
ואני הייתי זקוקה לו. לא היה לי ברור לשם מה נזקקתי לו. האם
התכוונתי ליידעו על שאשתו נאנסה? האם היה מסכים לי שנאנסתי שלא
באשמתי? האם היה מסכים ליואב שבסך-הכל סייעתי לו לאונן? חששתי
שמא דויד, גם לכשיהיה מודע לאונס אישתו, לא יזדעזע. ואולי
הידיעה שאישתו נאנסה תמלאהו ברוח-קרב, כמו בימים שהיה מתאגרף,
ינקום את נקמתי וירסק את גופו של יואב?
נצמדתי למיטה מתבוננת בענק שהיה שרוע עליה. למרות הקמטים
שנחרטו, פניו נותרו יפות להפליא. "דויד", זעקתי לעברו, "אני לא
זוכרת שאי-פעם ביקשת ממני משהו או שבאת אלי בתביעה כלשהי. מה
שנתתי לך, מה שעשיתי עבורך או קניתי למענך, אף-פעם לא ידעתי אם
היית מרוצה. לא התלוננת אך גם לא שיבחת". הוא לא התעורר.
אצבעותיי נגעו באיברו. התאכזבתי משום שנותר רך. רציתי להכניסו
אל פי, אילו ביקש. אלא שאז כבר היה חולה בלבו ונוטל תרופות
שהחניקו את גבריותו. נשכבתי לצדו מנסה לחבקו, אך הוא בשנתו,
היפנה לי עורף והתרחק. לא הופתעתי. בעבר כבר הסביר שכמתאגרף
בדימוס, גופו, שהורגל למגעים אלימים, נרתע מהדגדוגים שבמגעים
העדינים. לכן היינו מסתפקים במגעים נקודתיים שלאחריהם היה
נרדם. הייתי בטוחה שכך נוהגים כל הגברים.
ניגשתי למחשב. בדואר האלקטרוני המתינה הודעה מיואב. "עברתי על
שירך החדש. יש לי המון הערות. אם ברצונך לקבלן, בואי בשלוש
אחר-הצוהריים". אפילו ברמז לא התנצל. פתאום חל בי מהפך בלתי
צפוי ובראשי עלתה המחשבה שהייתי מוחלת לו אילו היה כותב בהודעה
אותן מילים שהשמיע לאחר ששחרר את ראשי. ידעתי שלמרות ההשפלה
שהמיט עליי, ידידותו חשובה לי. רציתי לבשרו על כך, וכבר הייתי
ליד הטלפון ואצבעותיי מתהדקות ללחצני הספרות. אך משהגעתי לספרה
האחרונה נעצרתי, משום השעה המאוחרת ואולי משום הבושה.
שבתי למיטה אך שנתי נדדה. אני מלטפת את שער ראשו הלבן של דויד.
אמנם יואב ניסה לשכנעני שזה לא היה מעשה אהבה. הוא אונן ואני
כידידתו סייעתי לכך ולכן אין זו בגידה. אלא שנימוקיו נראו לי
פסולים. לא הייתי צריכה לעלות למכוניתו. למה לא זכרתי
שבמפגש-המשוררים  שהייה חודש לפני כן, התוודה שמטעמי הריון
אשתו מתנזרת ממנו? היה עלי לחשוש שבהסכמתי לנסוע במכוניתו
אותתי כי התרתי לו לנהוג בי כפי שנהג. ואולי בתת-מודע רציתי
לגמול לידיד מיוחד זה על הידידות שהעניק לי?
ידידות בין גבר לאישה שביניהם פער גילים, עד להיכן תגיע?
ידידות ואהבה, מה מפריד ביניהם? חוט דק שעלול להיקרע בסחף. האם
תשוקה מתעוררת בין ידידים? מה קורה כשהיא מתעוררת אצל האחד ולא
אצל השני? האם גם השני חייב להתמסר לה? גוף רעיה וגוף ידידה,
מהו המבדיל ביניהן? לאחר מפגשי קריאת-השירים יואב נהג לשאלני
שאלות כאלו והיינו דנים בהן. כשננעל בית-הקפה, המשכנו בדיון
כשליווני למכוניתי.  
לפנות בוקר נתבהר הערפל שבראשי. הבנתי שהחוט הדק שהפריד בין
ידידותו ואהבתו של יואב נקרע. ואז עלה בלבי הרהור שבסך הכל זה
לא היה נורא, וכי בעצם המעשה הוכיח שאני לא רק ידידתו, אלא גם
אישה נחשקת. משיחותינו יואב היה מודע שתחושה זו חסרה לי.

כשדויד קם בבוקר והכין עצמו ללכת לעבודתו, עשיתי עצמי כישנה.
לא רציתי לשוחח. ממילא לא היה מנסה לברר היכן התעכבתי בלילה
הקודם. קמתי רק לאחר שהסתלק. ראשי היה סחרחר וטלפנתי למעבידיי
להודיעם שאעדר. אחר כך טלפנתי למקום עבודתו של יואב. ענתה אחת
המזכירות והודיעה שיצא לסידורים הקשורים ללידת בתו. כעבור שעה
שוב ענתה אותה מזכירה. היעדרותו מן המשרד הייתה כאות משמיים
שלא לחפשו. ולמרות הלבטים, בשעה היעודה התייצבתי בביתו לקבל את
הערותיו. "נרד למכוניתי", הזדרז לומר. "שם הן מונחות".
"וכי עולה בדעתך שאחרי מה שהתרחש אתמול אצטרף אליך למכוניתך?"
שאלתי, כשפי לא היה עם לבי.
"וכי עולה בדעתך שנישאר לבדנו בדירה? אם יקרה משהו בין ארבעה
כתלים, זה יהיה רציני. לא סתם אוננות תמימה. זו תהייה בגידה,
שלך בבעלך ושלי באישתי. לא מוכן לזה".
הדף שהגיש היה מלא בהערות. היה לי ברור שהיחסים עם יואב, במידה
ויימשכו,  ייתרמו לאיכויות שירתי. אלא שללא הבהרותיו לא הייתי
מסוגלת להבין למה נתכוון. אמרתי "מה לא אעשה למען שירתי? אפילו
אסתכן ואסע עמך במכוניתך לבית-החולים, ומשם אחזור באוטובוס".
במהלך הנסיעה הקשבתי לו, ולא הבחנתי כי שבנו לחורש שבו היינו
ביום האתמול. עדיין המשכנו לדון בהערותיו כשנטל את ידי. הייתה
זו נטילה רכה שגרמה לנעימות שלכמותה התגעגעתי. "עומד לי", אמר.

"בגללי", הזדרזתי להגיב.
"כן", השיב, והיינו מחייכים זה לזו.
"ואני אישה כבת ששים", אמרתי בהיסוס.
"מאמי!" פנה אליי ברוך מתעתע. "מדוע את מוטרדת מגילך הביולוגי?
אותי הוא לא מעניין. אני מתייחם מנשיותך ומהחושניות שאת
מקרינה". דיבר והפשיל מכנסיו. "זקנה תהיי לבעלך. בחברתי את
נערה צעירה המשתגעת לגעת בזין עומד".
במהרה מצאתי עצמי משתעשעת עם אותו איבר שביום האתמול נכפה
עליי. ידו של יואב לא הניחה מידי, ומגעו שהיו בו גם רוך וגם
עוצמה, עורר רטט שהתפשט בגופי. לא חדל מלשבח את מעשי אצבעותיי
והתמוגגתי משבחיו. ליואב איבר חם ומלא באון ואני מתפעמת
מתגובותיו למגעיי. כששידלני להכניסו לפי, לאחר היסוסים
שנתלוותה אליהם תחושה של אישה נחשקת, נעניתי. משהכריז על
התענגותו, הרגשתי כנערת בית-ספר המתפתה לגבר מנוסה.
כל הערב חדוות-הנעורים שנמלאתי בה, לא התפוגגה. כשצעדתי ברחוב,
נדמה היה לי שאני לוקחת חלק במופע באלט ענקי. אני הבלרינה
המחוללת בתפקיד הנסיכה שאזרחי המדינה כורעים על ברכיהם כשהיא
חולפת על פניהם. כשישבתי עם דויד לסעודת הערב. קיוויתי שיחוש
בחדוות-הנעורים שפקדה אותי, אבל זה לא קרה.
כשנפגשנו ביום המחרת, התנצל על שזמנו קצר מכדי שנמשיך לדון
בשירי. באותו אחר-צוהריים היה עליו להוציא את אשתו והתינוקת
מבית-החולים. ובכל זאת לא וויתר על החנייה בין עצי החורש. ושוב
המעשים שעשינו ומחמאותיו מילאוני בחדוות-נעורים.  
ליד תחנת האוטובוסים שאלתי, "אינני מבינה איך עשיתי לך כל כך
טוב. בסך הכל אצבעותיי שיחקו קצת באיבר מגופך וקצת היה בפי"
"לא יודע להסביר. זוהי עובדה! היה לי נפלא". משהתעקשתי לקבל
הסבר, הוסיף, "מציע כי תקראי בספר העוסק באנטומיה של האהבה. שם
תמצאי הסברים. אין כאן נסים. לכל הגברים ישנה אותה מערכת
עצבים. כולם נהנים וזה מוסבר בספרים".
באותו ערב קניתי ספר עב-כרס בשפה האנגלית על אנטומית הגבר
והתחלתי בקריאה. דויד הבחין בכך שהייתי שקועה בספר. הסתכל בשער
אך לא דפדף. נשאר באדישותו ושב לטלוויזיה, ולא התעניין מדוע
אני קוראה בו. למחרת, כשסיפרתי ליואב, הגיב בצחוק. "גבר
נורמאלי כשמגלה ספר שכזה אצל אישתו, מקנא לה. ובכלל, מדוע את
צריכה להתעמק? נהנים? טוב לנו? זהו".
תשובתו לא סיפקה אותי. "אני חייבת להבין מדוע אני עושה לך טוב.
אני חייבת לנתח את זה ביסודיות, כמו עבודה מדעית. לכשאבין, גם
לי יהיה טוב".
"כשאני מספר על הנאותיי, זה כאילו שאני קורא באוזנייך שיר
חדש", השיב. "שיר טוב מביע רגשות, התרגשויות, תקוות, אבל
המשורר איננו מתחייב שדבריו יובנו".
בחלוף חודשיים, בעזרתו היומיומית של יואב ומהקריאה בספר
עב-הכרס, נעשיתי בקיאה באנטומית האהבה של הגבר. ידעתי אלו
מאיבריו ושריריו יתלהטו למגעיי. ואף בגופי גליתי אזורים
שנתלהטו במגעיו של יואב.

לאחר שהחכמתי, באה במפתיע פגישתנו האחרונה. הגעתי בשעה היעודה.
יואב עמד על מדרכת הרחוב לצד הפשפש המוביל לחצר בית-מגוריו.
החיוך, שיומיום קידם אותי במשך החודשיים, לא היה על פניו. משהו
קרה לילדה? "לא. עם הילדה הכל בסדר", הסביר. "אתי משהו לא
בסדר. בואי למכונית".
"לא שלחתי מסרון כי חשבתי שמוטב להסביר בארבע עיניים", אמר
כשישב ועיניו נעוצות בהגה ואני לימינו. "עלינו להפסיק! אסור
להמשיך! אני אוהב אותך. זה קרה לי ושלמותה של משפחתי בסכנה.
אמש נוכחתי בזה. אחרי חמישה חודשים הרופאה הרשתה לאשתי לחדש
חיי מין. ניסינו וזה לא הלך. הזין לא התקשה. חיבוקים, לטיפות,
נשיקות, ליקוקים, לא עזר". דבריו נקטעו מעת לעת. "כל הזמן היית
בינינו. אני חושק בך. רוצה אותך. זקוק לפיך ולמילותייך. אבל
האישה שלמעלה, היא שילדה את בתי".
בבית מצאתי מסרון מיואב. "חייב להתוודות. משנות נעוריי מציצות
היו הפנטזיות שלי. אף אישה לא הסכימה. סיפוריי על נשים שמצצו
לי היו שקרים. את היחידה שהשקתה אותי בחוויה הזאת. מיום שהתחלת
לפרסם את שירי-תשוקותייך בפורום, האמנתי שאותך אצליח לשכנע. כל
שפעלתי להעמיק את ידידותנו, נעשה למטרה זו. ומשהתגשמה הפנטזיה,
ידעתי שאני מאוהב בך".
עניתי, "שני גברים היו בחיי. את הראשון הכרתי בגיל עשרים, והוא
ענק, יצוק פלדה ויפה פנים. מראהו כבש לבבות נשים ולבו רחק מהן.
העדיף להתאגרף עם גברים. לא חוויתי את גודש הגבריות שבגופו כי
לא הניח לגפפו, ללטף את שריריו, למצוץ את פטמותיו ולהרוותו
בנשיותי. את השני הכרתי בגיל ששים. קטן, צמוק ופניו דוחות
נשים, אך לבו אליהן. בא בכפיה, השמיע זמירות אהבתו ושידלני
לשיר מזמורי אהבתי. מגופו חסר הסממנים הגבריים למדתי מהי
גבריות ואותו הרוויתי בנשיותי. ואף שלא חדר לתוכי, כי כך האמנו
שאיננו בוגדים איש בבן-זוגו, בזכותו חוויתי אורגזמות. אינני
מצטערת על הפרידה ממך. כך זה צריך להיות. אני כואבת את החמצת
חיי. נישאתי למי שהיה פאר היצירה הגברית ולא זכיתי ליהנות
משלימות גופו. אלא שרק לאחר שחוויתי את גבריותך נתברר לי מהו
שהחמצתי בחיי". זה היה המסרון האחרון ששלחתי ליואב. גם שירים
חדלתי לכתוב כי כבר לא נמצא מי שיעודדני לכך.

התעוררתי שכובה על ספסל מוצל בבית-הקברות. לצדי בתי, כלתי
וחובש, ובידו שקית עירוי-נוזלים שממנה השתלשלה צינורית וקצהה
בוריד ידי. "כמה טוב שהתעוררת", שמעתי את בתי. "התעלפת,
ונאלצנו להזעיק חובש".
"האם הוטב לך?" שאלה כלתי. הייתי חלשה מכדי לענות והסתפקתי
בהנהון ראש. כלתי המשיכה "החובש טוען שיש לערותך בנוזלים.
לכשתתחזקי, ניקחך הביתה. מחכים לך ימי ה'שבעה'. בטוחתני שרבים
יבואו לנחמך, כל אלה שלא עשו זאת בטרם התעלפת".