הגעתי לשדה התעופה, טרמינל 3, החדש. כולי בציפייה חדשה שהנה,
אני התחלתי לעבוד ולקרוע את התחת. ישבתי בשקט בתדרוך העובדים,
ישבתי כמו צימוק בתכולת צימוקים. את המדים הכנתי יום לפני.
גיהצתי, גיהצתי את הכול, כמעט גם את היד שלי. מחקתי את כל
הקיפולים, את כל הקווים המעצבנים האלה. מחקתי אותם והיה לי טוב
על הלב.
לפני שהגעתי לעבודה חיכיתי למטה בשעה רבע לשתיים עשרה בדיוק,
כמו שאמרו לי, הרי אני צייתן, אני מכבד את כל ההוראות שנותנים
לי. ישבתי על הספסל השכונתי וחיכיתי להסעה המזורגגת יותר
מעשרים דקות, כוס אמק, היה קר ואני הייתי רק עם חולצת "בר
מצווה" לבנה ומכנסיים שחורים וכמו כן נעליים שחורות. ממש חתן!
בשעה שתיים עשרה ושש דקות ההסעה הארורה הזו הגיעה סוף סוף, כמה
אפשר כבר לחכות? הרי אני מרמלה, עיר קטנה והרבה ג'וקים בה.
עליתי להסעה, הנהג היה ערבי, קראו לו האשם, שילוב של דוד ד'אור
עם אלי פיניש (תנסו לאחד את זה). היה לו חיוך תחמן כזה, ראש
שטוח וגיחוך של מניאק, אבל על הזין שלי, באתי לעבודה והוא לא
ממש צריך לעניין אותי, הוא רק צריך לקחת אותי לעבודה ולהחזיר
אותי הביתה. להסעה עלו עוד כמה עובדים, שלום שלום, מה נשמע?
הכל טוב? איך קוראים לך? עניתי להם והם המשיכו בשלהם ואני
בשלי.
ישבנו כמו סרדינים בתוך טרנזיט של פורד. חם, אני מזיע, פותח את
החלון ומנסה לסלק את הצחנה שבהסעה, זה עזר קצת.
כל פעם שאני נוסע לאן שהוא, וזה לא משנה, אני לוקח איתי את
הדיסקמן, ואיזה כמה דיסקים מקוריים (חשוב לציין) שאני אוהב
ומתנתק לשעה בערך מהסובבים אותי. איזה כייף לשמוע את לד זפלין
בהסעה של רמלאים ולודאים, שבטח לד זפלין נשמע להם כמו תרופה
לעיכול, אבל על הזין שלי, אני שומע מה שבא לי לשמוע. שמתי פול
ווליום, שאני אשמע רק את רוברט פלאנט צווח ואת ג'ימי פייג'
שמזיין את הגיטרה שלו ואת ג'ון הנרי בונהם מרביץ למערכת התופים
שלו ואת ג'ון פול ג'ונס מנגן בשאנטי באנטי. כייף לי לבינתיים.

הגענו לטרמינל, צריך להוציא את כרטיס ההחתמות ולהחתים.
החתמתי.
התחלתי לעבוד. נכנסו לאזור שנקרא "המועדון", שם יושבים, נחים,
מקשקשים, נוחרים או שסתם לומדים או קוראים עיתונים הסלקטורים
(אלה ששואלים:"מי ארז את המזוודות? איפה היו המזוודות בזמן
שארזת?" וכו') ואני בסה"כ של"נצ'יק, (שירות לנוסע) מרוויח חצי
ממה שהם מרוויחים, מקנא בקרבי, בני זונות, בטח כולם ירדו לבוס
שלהם!
נכנסו לחדר התדרוך, אני ישבתי בסוף, כאילו התחלתי ללמוד שוב.
האחראית משמרת (אחמשי"ת) מסבירה על המדבקות שצריך לשים לב
אליהן. צהוב ואדום הולכים לבדיקה ביטחונית ורק אם הסלקטור אומר
"ויולינק" אז צריך לשלוח אותו לבדיקה בטחונית קצרה. סבבה, אני
הבנתי כבר הכול, יש לי ראש.

עלינו למגזר D ששם בדרך כלל יש את הטיסות של אל על או של סאן
דור (חברת בת של). הייתי שם ביחד עם גלי, גלי אלישע, אחד
האנשים השרוטים שהכרתי ועליו אני אספר בהמשך. ככה במשך ארבע
שעות וחצי התכופפתי ושמתי סטיקרים של ביטחון, שבלי הסטיקר
המעפן הזה אתה לא יכול לעלות לטיסה. נשבר לי הגב, קיללתי את
הבנות שהיו בכניסה למגזר, כי חוץ מלשאול:"לאן הטיסה? מי טס?
אלעל?" הן לא עושות כלום. אינעל דודה שלהן ערס. אבל טוב שיש לי
את גלי, הצחיק אותי כל המשמרת, עזר לי במזוודות ואני לו. ממש
קשר משמיים.
יצאנו להפסקה של 45 דקות, ירדנו לחדר אוכל של "תמחוי", חוי
(זין ברוסית) של אוכל. אבל אין מה לעשות, במקדונלד'ס צריכים 3
תלושים בשביל ארוחה ואנחנו מקבלים רק 2 תלושים. קניתי באגט עם
חומוס, כרוב אדום, חסה וטונה ולקחתי פחית קולה, כל זה 50
נקודות, כלומר, תלוש אחד. הטונה הסריחה בצורה משמעותית, כמו
הקופאיות שם. אין להן כבר לב למרוח ולמרוח ושוב להוציא באגט
ושוב למרוח, החיים שלהן כבר נמרחו כמו החומוס שהן מורחות
לאנשים הרעבים.
פתאום הרחתי ריח מוכר, מתוק כזה, בלינצ'ס. אלוהים ישמור, ישר
קמתי ולקחתי איזה 3 פרוסות בלינצ'ס, קילחתי אותן בסירופ מייפל
ושוקולד, ממש סעודה רטובה.
נשארו לי עוד 20 דקות לחופשי, אז עליתי למעלה, גלי השרוט נשאר
למטה עם כמה עובדים משלנו, הסתובבתי בקניון שחקים, ארבתי ליד
החנויות, פתאום ראיתי שיש חנות דיסקים "התו השמיני", לא מכיר,
אבל יאללה, הלכתי לראות אם זה כמו הטאוור רקורדס, המוכר (שעליו
אדבר גם בהמשך) היה מרומם ומחויך כאילו הוא רובוט חייכן שמחכה
שיבוא לקוח והוא ימיס אותו בחיוכיו. פתאום הוא ניגש אלי, שאל
אותי לעזרה, ואני אמרתי לו שזה בסדר אני רק מסתכל. המחירים היו
כל כך זולים שחבל היה להוריד את זה למחשב. חנות קטנה ומטריפה,
כל כך קטנה ויש בה הרבה. אמרתי לעצמי שאני חייב לקנות איזה
דיסק או שניים. לבינתיים מרוב שעברתי עמדה עמדה הגיע זמני
לחזור לעבודה ההורסת שמחות הזו, והנה גם גלי עלה וגם שתי הבנות
המזדיינות ההן שכל הזמן בשער.
השעה שמונה ועשרה, עוד 50 דקות זה נגמר, המגזר כבר ריק, אין
אנשים, איזה כיף לשמוע את השקט שאחרי הסערה. זה היה כל כך נחוץ
לי עכשיו.
ירדנו למטה כאילו חזרנו אחרי מלחמה, תשושים, מנומנמים והנשק
כבר לא מתפקד. כולם רואים מיטה. אני רואה רק מיטה מול העיניים,
אני מדבר עם גלי, מביט בו והראש שלו נהיה כרית פתאום. לא
הקשבתי לכלום ממה שהוא אמר ואני מגחך כמו דב קואלה. ארגנתי את
התיק שלי ויצאתי החוצה.
בעוד כדקה כולם יסתערו על מכשיר ההחתמות כאילו הוא איזה
סלבריטי, כאילו הוא זונה, כולם עולים עליו וגם אני. השעה תשע
בדיוק, ואני מגהץ את הכרטיס כמו אחד שסיים פרק אחד מיומו
הראשון לחייו.

עליתי להסעה וישבתי בשורה האחרונה בשביל לישון, שמתי את הדיסק
של זפלין שוב וכל הרעש הזה לא עזר למוח העייף שלי. אפילו פסי
האטה לא עזרו לי להתעורר. פתאום הרגשתי בהאטה, האשם הנהג קורא
בשמי ואני מתעורר כאילו סיממו אותי בכוהל, לא מבין מה קרה. אני
מתאפס ולוקח את הדברים שלי איתי, סוגר את דלת ההסעה ואומר למי
שנשאר לילה טוב, למרות שבוקר אבל אני כבר לא הרגשתי את הלילה,
אז למה שאני ארגיש את היום?
עליתי הביתה כאילו זה ארמון, הנחתי את התיק, החלפתי בגדים,
ונחתתי על המיטה כמו המטוסים שנחתו בטרמינל. זה היה יומי
הראשון בעבודה, אני ישנתי עד שבע בערב, התעוררתי אמרתי שלום
לכולם וכבר הכנתי את עצמי למשמרת הבאה.