יצאתי מאישפוז,
עם מטפל קשוח,
עכשיו אני שבוז,
ואין לי מצב רוח.
בחדר בביתי,
פתחתי את החלון,
קפצתי אל מותי,
אך זה לא היה נבון,
נתקעתי בסורגיו,
ורגליי בו הסתבכו,
עולמי פתאום חרב,
כי עליי כולם גיחכו.
אין טעם לחיים,
העולם הוא רע ומר,
ולא יצאתי מהסורגים,
נאבקתי עד מחר.
לבסוף אני נחלצתי,
מתסבוכת הסורגים,
ועל המדרכה נמעכתי,
וזה לא היה נעים.
אך תפקיד בעולם,
עדיין לא נגמר,
והנה אני קם,
ומצבי נהדר.
לא נפגעתי כלל,
אני עודני בריא ושלם,
הרגשתי מקולל,
ובראשי חבטתי ללא רחם.
דבר לא עזר,
לא החבטה ולא הנפילה,
הכל למצבו חזר,
כאילו לא התאבדתי מלכתחילה.
אז לרכבת עשיתי ביקור,
וקפצתי בפיגור,
מצבי היה אמור,
להיות ממש חמור,
אך דבר לי לא קרה,
הרכבת המשיכה במסלול,
על אף שהיא עליי עברה,
ולמות הייתי עלול.
דבר לא צלח,
אף כששתיתי מהאסלה,
גם לאחר שאדם שם ערך,
הוצאת צרכים מבחילה.
אז נישקתי מחבל ערבי,
כדי לנסות לגרום לו לכעוס,
אך הוא לפתע התאהב בי,
ואת איברו הציע ללעוס.
אז ניסיתי למות מחנק,
וזה לא ממש הצליח,
אף שדחפתי לכותל פתק,
ולגרוני דחפתי אבטיח.
אז נשלחתי למוסד,
בטענה שאיני יכול למות,
ואני מקבל טיפול מיוחד,
מבוריס המצליף בחוט. |