כשעיני נצפות ע"י הרוח, ידיי משתוקקות לדעת לקחת.
וכשהולכת בהמון, מרגישה שהעולם מזניח ונוטש, וישאיר אותי שם.
אין מנוח למחשבות לרגשות.
אתה, רק אתה. לא תדע איפה אני נמצאת, לעבר מה או מי מסתכלת.
שום דבר לא יהיה, שום דבר לא יחזור.
איך אני יכולה להיות פה כשאני שם?
לא תדע עוד, כי ידעת רק אתה שאותי אפשר לשבור.
ונשברת, שברת, נפגעת ופגעת.
מסתכלת אני שוב אל היער הסבוך ושואלת, למה?
ואין תשובה. מסתכלת על הרוח עם אותה שאלה, אבל הרוח מחזירה
בשתיקה.
זהו! פה גם אני שותקת.
ולא אחזור עוד לדבר, כי ביטחון ושלווה כבר אין.