היי אתה שם, כן אתה שמסתכל למעלה, על העננים, אתה נראה לי
מתעניין.
רציתי רק לספר לך שהענן הגבוהה, שם למעלה, זה בדיוק זה, הוא לא
זז כמו כל העננים. כבר המון זמן הוא נשאר פה, בדיוק באותו
מקום, והוא רק משנה צורה כדי שיחשבו שהוא כבר זז, אבל הוא לא
באמת זז.
אני יודע את זה כי אני מסתכל הרבה על העננים, כל פעם שאמא
בוכה, אני יוצא החוצה (כי אני לא אוהב לראות את אמא שלי בוכה)
ומסתכל על העננים.
מהבית שלי רואים אותם טוב, אבל כשאני בעיר, והבניינים מסתירים
את העננים, אני מסתכל על האנשים שחולפים לפני. אני פשוט יושב
ומסתכל עליהם זזים, זה אותו הדבר.
אבל עכשיו, אני כבר לא בא הרבה לעיר, כמעט בכלל לא.
הענן הזה, שנשאר במקום, הוא פה כבר חודשיים, מאז הסערה
האחרונה.
לפני הסערה היו הרבה עננים, אבל אז הם התחילו להתנגש אחד בשני,
והיו המון ברקים וקולות ברעשים חזקים. אחרי כמה זמן התמעטו
העננים, וטיפות מים החלו לזלוג מטה.
אחרי כמה ימים הכל התבהר, העננים חלפו והשמיים נשארו כפי שהיו
לפני הסערה.
רק הענן שלי, זה שמעליי, נשאר בודד במקומו, ולא זז.
מאז הסערה אני מסתכל המון על העננים, אפילו בצהריים, כשתמיד
הייתי עם אמא. אני מסתכל על העננים, כי אמא עובדת עכשיו גם
אחרי הצהריים.
פעם אחת, ישבנו כמה חברים והסתכלנו על העננים, וכל אחד אמר
באיזו צורה נראים לו העננים. כשאני אמרתי באיזו צורה נראה הענן
שהם דיברו עליו, הילדים חשבו שאני מוזר, ושאין דבר כזה ענן
בצורת איש קטוע רגל.
האמתי שבעצם, לא אמורים להיות עננים בצורת אנשים קטועי רגליים,
אבל אם הילדים רואים דרקונים ומפלצות, למה זה לא הגיוני לראות
אנשים קטועי רגליים?!
האמת שאני הרבה יותר אוהב לראות דרקונים ומפלצות, כי תמיד בכל
סיפור עם דרקון או מפלצת הגיבור מנצח ויש סוף טוב. אבל לראות
עננים בצורת אנשים קטועי רגליים אני לא אוהב, כי אז הסוף לא
תמיד טוב.
בכל אופן, זה לא משנה לי מה הם אומרים, אני יותר מבין בעננים
מהם.
אני כל הזמן יוצא החוצה להסתכל עליהם כשאמא אומרת בכעס שאם
אבא היה פה, אז הכל היה אחרת.
אתה יודע למה אני הכי מחכה? שהענן שלי, שכל הזמן רק משנה צורה
בלי לזוז, ינוע יום אחד כמו כל העננים, שהוא יבין שצריך להמשיך
עם הרוח, ואי אפשר לעצור.
ואז, אני אצא החוצה להסתכל על העננים, והוא לא יחכה לי, הוא
פשוט לא יהיה שם.
ואז אני אחייך מן חיוך עם דמעה קטנה, כמו של טיפת גשם לאחר
הסערה.
