הייתי חייבת ללכת להתאוורר.
רציתי לנשום קצת אוויר צח בחוץ, בלי כל הקשקושים שבפנים. עזבתי
פשוט את הכל ויצאתי מהדירה לא יודעת לאיפה אני הולכת. התחלתי
פשוט ללכת ברחוב, ללכת עד שנמאס לי, לא ברור לאיזה כיוון.
כשהייתי קטנה הייתי בורחת להורים שלי לפעמים ונעלמת ליום שלם
והם היו משתגעים מרוב דאגה. יותר נכון אמא שלי היתה משתגעת. אף
פעם לא הזזתי במיוחד לאבא שלי. אחרי יום היו מוצאים אותי או
אצל חברה, או סתם מסתובבת ברחובות של השכונה. אף פעם לא הלכתי
יותר מדי רחוק. חיפשתי את תשומת הלב שלהם. ההורים שלי כל הזמן
היו רבים ביניהם ולא שמים לב אלי או שמוציאים את העצבים שלהם
עלי ולי נמאס עד שפשוט לקחתי את הרגליים והתחלתי לטייל. אז
קיבלתי את כל תשומת הלב שרציתי לקבל. זה עבד כמו מטה של קסם
בכל פעם.
עכשיו אותו הדבר, יצאתי מהבית והתחלתי ללכת, בתקווה שסער אולי
ידאג קצת. מגיע לו.
האמת היא שהוא דיבר אלי אז נורא יפה ואני התנהגתי כמו כלבה,
אבל היה איזה משפט אחד שהוא אמר שנורא הכעיס אותי, וגם אם הוא
לא היה כזה פוגע, זה לא היה המקום להגיד את זה. לא עכשיו כשאני
כועסת, לא עכשיו כשאני עצובה. הוא השתדל לא לפגוע, אני יודעת,
אבל זה היה קשה. מוטב היה אם היה שותק.
הריב הזה שהיה לי עם רוני היה יחסית חמור.
גם בגלל שהוא היה ריב ראשון בינינו, וריבים ראשונים תמיד הכי
חמורים והתוצאה שלהם הכי קריטית במערכת היחסים: או שמשלימים
ואז הקשר יותר טוב, או שנפרדים לגמרי. בריב הראשון אין דרך
חזרה.
מה גם שהריב הזה כלל צעקות קולניות והרמת ידיים מצידי על רוני.
הוא לא היכה אותי חס וחלילה. רק אני אותו.
חשבתי שהוא לא מקדיש לי מספיק זמן כי בשבוע האחרון בקושי
דיברנו. הוא תמיד היה עסוק בדברים שלו ובכל פעם שהתקשרתי הוא
לא היה בבית. פעם אחת כשכבר כן תפסתי אותו הוא אמר לי שהוא ממש
לא יכול לדבר עכשיו והוא יתקשר אלי בפעם אחרת.
יום אחרי זה, כשהוא לא התקשר, הרמתי אליו טלפון.
הוא ענה לי.
"רוני, אני באה אלייך עכשיו" הצבתי לו עובדה.
"מה? עכשיו? דווקא?"
"כן עכשיו דווקא יש לנו הרבה על מה לדבר". עניתי לו, והלכתי
אליו.
כשהגעתי והוא פתח לי את הדלת הוא התכופף לנשק אותי אבל לא נתתי
לו. התחמקתי ממנו ונכנסתי לתוך הדירה שלו מתיישבת על הכסא
במטבח.
"מה נסגר איתך רוני?" שאלתי, מרגישה קצת פגועה מהיחס המזלזל
שלו כלפי.
"מה צריך להסגר?" הוא ענה לי בשאלה, לא מבין מה אני רוצה
ממנו.
"אתה מתעלם ממני" חתכתי ישר לנקודה.
"אני?"
"אתה!"
"אולי תסבירי לי למה בדיוק את חושבת שאני אתעלם מהחברה שלי,
שאני אוהב מאוד, איזו סיבה הגיונית יש לי להתעלם ממך?" הוא ענה
לי, קצת בכעס.
"אני לא זאת שצריכה לתת כאן דין וחשבון רוני. אני מרגישה
שלאחרונה כל פעם שאני מנסה להשיג אותך אתה בכוח מתחמק ממני ולא
רוצה לדבר איתי. מילא אם היית עסוק פעם או פעמיים אבל כבר שבוע
שאני מתגעגעת אלייך ולא מצליחה להשיג אותך. זה מעצבן. ולא תגיד
שאני לא מתקשרת, התקשרתי אולי שמונים פעם! כל פעם אתה לא עונה
או שאתה לא יכול לדבר."
"אני חושב שאת קצת מנפחת את זה מחוץ לפרופורציה, עדן". הוא ענה
לי, ואני נהייתי אדומה מכעס.
"מחוץ לפרופורציה? אולי תסביר לי מה הפרופורציה שלך!"
"יש לי קצת לחץ עכשיו בלימודים. עבודות להגיש. אני צריך קצת
זמן להתרכז בהם. אני משתדל שלא להתקשר לעולם כדי שאני
אוכל...."
"אבל מה איתי?" קטעתי אותו רותחת מעצבים.
"מה איתך?" רוני נראה כמו כלב טיפש שלא יודע מה רוצים ממנו.
"אתה מזניח אותי!"
"אבל הסברתי לך, זה לא את. אני פשוט צריך קצת זמן ללמוד, זמן
לעצמי. את חושבת שאני לא מתגעגע אלייך מאוד?"
"לא"
"תחשבי שנית"
"יודע מה? אתה רוצה קצת זמן לעצמך רוני? אין בעיה. הנה אני
הולכת. כשתתפנה אתה יודע איפה אתה יכול להשיג אותי. אם בכלל.
אני הלכתי. תהנה לך עם הלימודים שלך."
"את לא עושה מה שאני חושב שאת עושה" הוא ענה, ובפעם הראשונה
הערב הרגשתי שהוא מבין מה הוא עושה והוא לא רוצה לוותר עלי בכל
זאת. אבל עדיין, זה לא היה מספיק. אז ניגשתי לדלת והתחלתי
לפתוח אותה.
רוני תפס לי את היד, סובב אותי לעברו והדביק לי נשיקה ארוכה.
אחרי חצי דקה בערך דחפתי אותו מעלי ונתתי לו סטירה. הוא הסתכל
עלי, לא מבין מאיפה זה הגיע.
יצאתי מהבית שלו ועזבתי אותו לכיוון הבית שלי, בוכה כל הדרך
הביתה.
בוכה כמו שישבתי אז, כשהחלטתי לצאת מהבית וללכת לטייל, לא
יודעת לאיפה.
בחזרה לטיול שלי, המשכתי ללכת עוד קצת, לא שמתי לב כמה זמן
הלכתי אבל בשלב כלשהו הרגשתי ממש מותשת ופשוט התיישבתי באיזה
פארק וחשבתי שוב על כל מה שקרה ביני לבין רוני, בוכה עוד
יותר.
קיללתי את הדמעות על שהן זולגות מעצמן.
אני שונאת לבכות.
הרבה זמן לא בכיתי, לא ככה לפחות.

כשעדן חזרה הביתה אני כבר ישנתי בחדרי. לא שמעתי אותה נכנסת.
כשקמתי בבוקר, עברתי ליד חדרה בשביל לראות אם היא חזרה ואם הכל
בסדר איתה, ולמרבה הפליאה, והמזל, מצאתי אותה ישנה, כמו בובה
עתיקה יפהפיה, במיטתה.
עמדתי שם במשך כמה דקות, בוהה בה ישנה ככה, כל כך שלווה.
באותו זמן לא ידעתי שהיא נפרדה מרוני. לא ידעתי בכלל מה הלך
אתמול. מייד אחרי שהיא עזבה אני התחלתי להרדם לאט.
אז עמדתי ובהיתי, חושב כל הזמן מצד אחד על כמה רוני הוא בר-מזל
שאהבתה של עדן נתונה אליו, ומצד שני מנסה לחשוב על שלי, ולא
לשכוח שהיא, היא האחת בשבילי.
ובכל זאת, הנה שכבה לה שם עדן, והנה עמדתי לי כאן אני, מביט בה
ישנה.
אחרי כמה דקות התאפסתי על עצמי והבנתי מה אני לעזאזל עושה, אז
הלכתי לי למטבח להכין לעצמי קפה של הבוקר ולקרוא אם יש משהו
מעניין בעיתון.
אני חושב שעשיתי קצת יותר מדי רעש כי יכולתי לשמוע את עדן
מתעוררת בחדרה, וידעתי שהיא לא מתעוררת מיקיצה טבעית, כי היא
לא הטיפוס שקם בבוקר גם אם הוא הלך לישון אמש בשעה מוקדמת,
והרי היא הלכה לישון הרבה אחרי.
דקות ספורות אחרי ששמעתי את הרחשים מחדרה ראיתי אותה יוצאת
באדישות מחדרה, עם שערה מפוזר, ועם בגדים מסמורטטים, אבל בדיוק
אותם בגדים שהיא לבשה כשיצאה מהבית אתמול בחפזון.
"בוקר טוב, יפתי" ניסיתי להתחנף, לעודד אותה.
"ממ... מה?" היא שאלה, חצי ישנה.
"אמרתי לך בוקר טוב"
"מה טוב בו?"
"לא יודע, שהוא הגיע? שעוד יום הולך לעבור בחיינו?"
"אני עדיין מחכה לחלק הטוב"
ניסיתי להמנע מלהזכיר את כל העניין עם רוני ולפי הלך דבריה
הבנתי שמשהו רע, רע מאוד אפילו, קרה אתמול ביניהם. לא ידעתי עד
כמה רע. העדפתי לשתוק, ואחרי ששתקתי במשך שתי דקות, עדן, שלא
נכנעה, המשיכה ושאלה בשנית "ובכן, מה כל כך טוב היום?"
"כלום" עניתי, לוקח חזרה את דבריי
"אוף איתך, עדיף שתשתוק" היא סיננה מפיה, ואני השתדלתי שלא
לקחת את זה קשה, כי בכל זאת הבנתי מה עבר עליה "ותפסיק להסתכל
עלי במבט הזה של הרחמים, אני שונאת אותו" היא ענתה לי, ואני
הייתי בטוח שהנה סוף סוף קיבלתי חזרה את העדן שהכרתי כשהיא
עברה לפה. אותה אחת עם פה חצוף, אותה אחת שלא דופקת חשבון לאף
אחד.
שתיתי לי את הקפה, תוך כדי שאני עובר על מדור הספורט, כשלפתע
עדן פלטה משהו בלתי מזוהה מפיה.
"מה אמרת?" שאלתי אותה, מנסה להבין בכל זאת חלקים ממה ששמעתי.
"שאלתי מה שלום שלי" היא ענתה, לא נראית לרגע כאילו היא באמת
מעוניינת בשלומה.
"שלומה... בסדר... אני מניח"
"מניח?"
"כן, לא דיברתי איתה מאז אתמול. תשאלי אותי בערב את אותה שאלה
ואני אענה לך"
"זה בסדר, עד אז כבר לא יהיה אכפת לי"
"מה עובר עלייך, אם אני יכול לשאול?" שאלתי אותה, מפצח סוף סוף
את הקרח שהפריד ביני לבין הנסיון לחקור את אשר מתרחש בחייה.
"נפרדתי מרוני אתמול" היא ענתה לי באפטיות שלא ראיתי מזה זמן
רב.
"אני ממש, ממש מצטער"
"זה בסדר, אין לך מה. אני לא בוכה על חלאות כמוהו"
"חשבתי שהכל טוב ביניכם ו...."
"זו הטעות שלך, חשבת"
"זה לא ששיתפת אותי בדיוק במה שהלך ביניכם" ניסיתי להתגונן
מהמתקפה שהיא פתאום פתחה בה.
"זה לא עניינך, ועדיף באמת שתשתוק לפני שתחמיר את המצב"
הפעם כבר העדפתי שלא להבליג, כי היא עברה כל גבול אפשרי ביחס
המזלזל שלה.

"אני מציע שגם את תרגעי קצת" הוא ענה לי ברוב חוצפתו.
"אין לי כוח עכשיו לריב איתך, סער. באמת שאין. כואב לי הראש,
נפרדתי אתמול מחבר שלי, ואתה בא ומחנטרש לי עניינים ומתנהג הכי
מותק בעולם וכאילו אכפת לך. אם היה באמת אכפת לך היית מראה זאת
מההתחלה ולא משחק סביבי ומקרקר סביבי כמו תרנגול שתלשו לו רגל
אחת" השארתי אותו פעור פה.
הוא קם ועזב את השולחן, ונכנס לחדרו בסערה.
הרגשתי ששוב נצחתי אותו בויכוח בינינו, אבל לא הרגשתי את אותה
תחושת סיפוק שתמיד מגיעה יחד עם הנצחון.
לא הבנתי איך הוא יכל להתנהג ככה, כל כך חסר התחשבות.
אולי הייתי אטומה קצת, אולי באמת הייתי קצת שקועה יותר מדי
בעצמי, נכון, אבל בכל זאת, אני צודקת. הוא היה צריך להבין
שהמצב שלי לא מזהיר ולשתוק, לעבור הלאה. הרי בלאו הכי בערב
הייתי חוזרת הביתה מאיפשהו, איזה בית קפה שהייתי יוצאת אליו עם
חברה שלי או משהו, והכל היה שונה, הייתי יותר רגועה, והיינו
יכולים לשוחח בבהירות.
אבל סער לא הכיר אותי כנראה.
אם הוא היה מכיר אותי הוא לא היה אומר את מה שהוא אמר ולא היה
מתנהג ככה.
איזה מין חבר הוא בכלל?
גם אני קצת אשמה, כי לא נשארתי להבהיר את העניינים בינינו,
פשוט לקחתי את הרגליים שלי ועזבתי. הייתי צריכה לסדר את כל
העניינים האלו בראש שלי.
לקחתי מונית לחוף הים וישבתי שם שעות ארוכות, מנסה לחשוב על
החיים שלי. מסכמת אחד ועוד אחד ורואה איך הכל יוצא לי דפוק
בראש. היה קשה לי להאמין שהחיים שלי אי פעם יסתדרו או יגיעו
למצב של איזון, של נורמליזציה.
זו לא הפעם הראשונה שהייתי עושה את זה.
זה נהפך למעין הרגל בערך בגיל 15. אז ההורים שלי אמרו שזה בגלל
תקופת ההתבגרות שהיא גם ככה לחוצה ויש עלי עומס מצד החברה ומצד
הלימודים, וגם מצידם הרבה. אז חשבתי שזה טוב שהם מאשימים את
עצמם ולוקחים את הכל עליהם, אבל בדיעבד מסתבר שזה לא ככה. למה
לעזאזל הם לא יכלו להאשים פעם אחת אותי? אולי ככה המצב שלי לא
היה מתדרדר עד לכדי זה שאני הייתי צריכה אחת לכמה חודשים לברוח
לי לים ולשבת שם מהבוקר עד הערב, חושבת וחושבת על החיים,
ולבסוף מפסיקה לחשוב רק כשהייתי שומעת את הבטן שלי מקרקרת קצת
ומבקשת אוכל.
באותם פעמים שהייתי בורחת לים, אחת לכמה חודשים, היתי חושבת
הרבה גם על להתאבד. אפילו שזה נשמע מוגזם, להתאבד בגלל שהחיים
שלי לא נראים לי משהו, טיפוסים דכאוניים כמוני נוטים לחשוב על
התאבדות די הרבה במהלך החיים שלהם.
אבל אני הייתי טיפוס מקולקל שכזה. רוב אלו שסבלו מאותם תסמינים
כמוני, בשלב מסויים היו מנסים ליטול את חייהם, בין אם בהצלחה
או לא. אני הייתי טיפוס פחדן.
חשבתי על להתאבד, אבל כל הזמן פחדתי. מה, לקפוץ? אבל זה
גבוה... לירות בעצמי, לחתוך ורידים? זה כואב רצח. לתלות לטבוע?
נשמע לי מפחיד מדי.
למזלי בסופו של דבר הפחדים הצליחו להתגבר על הרצון ולא הייתי
פוגעת בעצמי, אפילו שלפעמים הייתי לוקחת סכין או משהו חד
ועוברת על הידיים שלי, משאירה סימנים יבשים על העור, אבל מעולם
לא חודרת אותו עד לכדי דימום.
זה היה גבול הפחד שלי.
היה.

ישבתי בבית בסלון, במשך בערך שעה באותה פוזה שבה הייתי כשעדן
יצאה מהבית.
כבר מזמן הפסקתי לשים לב למה שמשודר על מרקע הטלויזיה. יכלו
להראות שם סרט פורנו, או מהדורת חדשות מורחבת בכיכוב אריק
שרון, ואני לא הייתי מבחין בין שניהם. ישבתי וחשבתי פשוט עליה.
על איפה היא עכשיו, על מה היא עושה. דאגתי לה.
ברקע התנגן לו דיסק של manic street preachers, האהוב עלי,
generation terrorists.
פחדתי שיקרה לה משהו בשעה כזו של הלילה.
דמיינתי בראשי את התסריטים הכי נוראיים.
באחד מהם היא עוברת ליד אנס שמחליט שהיא מטרה טובה, טובה מדי.
הוא רוצה לאנוס אותה ועוקב אחריה במשך כמה דקות ואז כשהיא הכי
פחות שמה לב הוא מתנפל עליה ומתחיל להכות אותה, מנסה לאנוס
אותה.
או אז נזכרתי שהיא בטח תפרק אותו במכות והתחלתי לצחוק לעצמי,
צחוק בריא שלא צחקתי כבר ימים ארוכים. חשבתי איך שהיא תעשה
לאנס הזה בית ספר ותלמד אותו לקח, לא להתעסק איתה ובכלל לא
לנסות לאנוס יותר בחורות.
אחרי קצת זמן הרגשתי מנומנם ולא היה לי יותר כוח להשאר בסלון.
ניגשתי וכיביתי את המערכת, סגרתי את הטלויזיה כבר רבע שעה לפני
כן כי הבנתי שאני לא באמת רואה את מה שמשודר שם אז חבל שהיא
סתם פתוחה.
נגשתי למקרר והכנתי לעצמי ארוחת ערב קלה. ישבתי שם הרבה זמן
יחסית והייתי קצת רעב. לא משהו רציני.
במטבח שמתי לב פתאום שהטלפון הסלולרי שלי היה על השולחן, איפה
שהשארתי אותו קודם לכן, ושיש שיחה אחת שלא נענתה. לא הבנתי איך
יכול להיות שלא עניתי ואז שמתי לב שהוא היה על רטט ולא שמעתי
אותו רוטט בגלל המוזיקה.
המספר לא היה מזוהה.
התקשרתי אליו ומהצד השני ענה לי קול שלא הכרתי.
"הלו?" שאלתי, מנסה לחשוב מי זה יכול להיות.
"שלום... אה... סער?" שאל הקול, נשי קצת, מבוגר, מגומגם
וקטוע.
"כן... עם מי אני מדבר בבקשה?"
"אה. סליחה. אמא של עדן" היא עוד לא הספיקה לסיים את המשפט
ונכנסתי להלם.
למה שהיא תתקשר אלי? ועוד לסלולרי? וחשבתי בכלל שההורים שלה
שונאים אותה. או שאולי זה רק אבא שלה?
"כן אמא של עדן, רצית משהו מיוחד?" ניסיתי להתאפס על עצמי.
"כן. זה קשור לעדן. היא בבית חולים"
"היא מה?" שאלתי חצי לא מאמין למשמע אוזני.
המשכנו לדבר בדיוק עוד עשר שניות בהן אמא של עדן סיפרה לי
באיזה בית חולים היא ואיפה הוא נמצא, ומיד טסתי לכיוון הרכב,
יוצא במהירות לכיוונה של עדן.