השמש עשתה עלייתה מעלה וככל שהיא עולה היא שורפת עוד ועוד
חלקים בגופי.
כאן, במדבר, היא מופיעה במלוא הדרה. מנתבת לנו את הדרך וקובעת
את לוח הזמנים. מצאתי חן במדבר.
במדבר יש שקט קוסמי, דבר שגורם לי תחושה רגועה כל פעם מחדש.
מעין מקלט מכל הרעש מסביב, מהלחץ התמידי שלא מרפה לרגע. השקט
נותן לי זמן לחשוב, לסדר מחשבות בתיקיות. הוא נותן לי להיות עם
עצמי. לא אהבתי לטייל עם כולם, מצאתי את השקט רק כשהייתי לבד.
השרב שהתחיל בימים האחרונים מורגש, ומביא איתו את הקיץ שכל כך
ייחלנו לבואו. היום הוא היום האחרון בטיולנו, בסופו נצא לחופש
הגדול. החופש הזה כנראה יהיה באמת חופש, אנחנו מסיימים תיכון
ומתחילים את החיים האמיתיים. בחופש נפגש כל החבר'ה, אחרי כל כך
הרבה זמן של נתק.
אורן וגיל מארגנים כבר כמה חודשים טיול בצפון בו כולם יהיו
שותפים.
גיל ואורן הם חברים טובים. מאז ומתמיד הם ביחד. אורן הוא
הדברן, תמיד מסתובב עם מחברת ורושם כל דבר בנקודות. גיל הוא
השקט, עושה עבדתו במרץ, מביא,מזיז, תמיד בפעולה. גיל מתעניין
בכל דבר, תמיד שואל מה קורה ואיך הולך. היה ברור ששניהם ביחד
יארגנו את הטיול ויעשו זאת על הצד הטוב ביותר.
כולם מחכים לטיול ונותנים יד בהוצאתו לפועל. אני, במהלך כל
הארגון לא שותף כל כך.
אורן תמיד אומר שזה הקיץ האחרון שלנו יחד, בסופו נצא כל אחד
לדרכו. הוא לוחץ כל הזמן שנהיה ביחד,"אח"כ" הוא אומר "נתגעגע
אחד לשני". אף אחד לא הסכים עם דבריו של אורן,כולם צחקו,היו
כאלה שאף כעסו עליו, איך הוא יכול בכלל לחשוב ככה, ברור
שנתראה, נפגש ונשמור על קשר.
הפרידה מהמדבר הייתה קשה עלי מאוד, אך הכמיהה לטיול השכיחו
ממני את השקט.
הקיץ התחיל אצלי מוקדם מהרגיל, בלי כל הכנה מוקדמת. הימים היו
אביכים והחום היה בלתי נסבל, קיץ מגעיל שכזה נתן הרבה חששות
בקשר לטיול, אך היה ברור לכולם שהטיול יתקיים.
אכן למרות החום יצאנו לשבוע בצפון. הירוק והכחול והצהוב, הכול
כה יפה. המים צלולים, כאילו מבקשים ממך להשתכשך בהם.
בצפון, היינו כולם יחד, אפילו אלו שלא רואים אותם אף פעם באו
ונהנו. יחד זו חוויה תמיד.
למרות הכול היה חסר לי השקט, הרוגע והשלווה שמצאתי במדבר.
למרות כל ה"ביחד", רציתי להיות קצת עם עצמי, ממש כמו בטיול
לפני כמה שבועות.
הטיול נגמר. כולם שיבחו את אורן וגיל על הארגון והניהול. חזרנו
הביתה, שוב, כל אחד אל עצמו. ככה, כשכולם ביחד, לא התאספנו
עוד, אפילו לא כדי להזכיר חוויות.
הקיץ תם. לא מבחינת מזג האוויר, שהמשיך להיות חם, הוא פשוט
נגמר עם סיום החופש. אני הלכתי ללמוד בישיבה ושקעתי כולי
בלימוד, התנתקתי מכולם.
אורן,יוני,גיל וערן מתגייסים בנובמבר, עד אז הם עובדים במושב.
חודשיים לפני הגיוס הם מתכננים טיול, כמו שרק הם יודעים לעשות.
ערן אחראי על האוטו. הוא הראשון אצלנו שקיבל רישיון והוא גם
הראשון שקנה אוטו. יוני הוא בחור פרוע,שובב,עושה שטויות, מספר
על כל דבר בדיחה. בכלל ארבעתם צוות מנצח.
רציתי גם אני להתלוות אליהם אך ידעתי כי עכשיו אני במקום חדש
ואני חייב ללמוד בכדי להיכנס לתלם.
הם יצאו לטיול ממש בתחילת החודש, כשמזג האוויר עוד נוח. וודאי
יספרו חוויות כשיחזרו, אני ממש מחכה לשמוע.
באחד הסיבובים בדרך, האוטו שלהם התהפך והם נהרגו ארבעתם
במקום.
כששמעתי על התאונה חזרתי ישר הביתה. לא היה לי זמן לחשוב,
אפילו לא לנסות לסדר מחשבות בראש.
העברנו את הידיעה מפה לאוזן בלחישות שקטות.
התאספנו כולם יחד בהלוויה. אחדים בכו, אחרים חיפשו מישהו
לחבוק, אף אחד לא דיבר,כולם שתקו.
היה שקט,לא רוגע, לא שלווה. שקט מזוויע, שקט צורם, לא יכולתי
לשמוע עוד שקט,רציתי לשמוע צעקות, צעקות של שמחה ממש כמו אז
בטיול של כולם.
מאז הטיול לא היינו ככה ביחד. אבל גם זה לא היה ביחד. לא כולם
היו איתנו, כמו אז בטיול. כל אחד היה עם עצמו, מעביר מחשבות,
זורק אותם בתוך התיקיות, כל אחד יצר לו מדבר משלו.
רציתי לחזור ולו לרגע לטיול, לדבר עם כולם, ה"ביחד" שכה ברחתי
ממנו חסר לי ממש. רציתי לשמוע עוד בדיחה מיוני, לעשות "סיבוב"
באוטו של ערן,לשוחח עם אורן,לספר לגיל חוויות מהישיבה.
לא נהיה שוב ביחד. לעולם.
השמש עשתה צניחתה מטה. הערב ירד. העצב עלה. עכשיו כבר כולנו
מסכימים, אורן צדק, זה היה הקיץ האחרון שלנו יחד. הקיץ
האחרון.
