פעם הייתה ילדה אחת.
ילדה קטנה,
ילדה יפה.

לא כל מה שהבטיחו לה באמת היה לה,
ואפילו שלא הבטיחו לה הרבה.

והיא הייתה מאושרת,
לפחות בהתחלה.
ואז... קרה מה שקרה.
והילדה הקטנה מצאה עצמה לבד.

ובכל פעם שהיא הרגישה מספיק חזקה,
משהו בא וניפץ לה את הבועה.
ושוב היא נפלה והייתה עצובה,
והעלתה זכרונות על זה שפעם היו עוזרים לה לקום.

והילדה הזאת גדלה,
היא כבר בחורה...
עושה רושם של בוגרת,
אך היא עדין ילדה קטנה.

והיא פחדה,
והתגברה,
ונגעה,
ונכוותה.

אבל היא כבר התחסנה עם השנים.
היא נעשתה חזקה.
היום היא אפילו יודעת איפה האלוורה ששמים על הפציעה.
היא למדה לטפל בעצמה.

והיו תקופות.
היו זמנים שהיא כל כך חייכה.
זכרונות וותיקים שהיא כמעט שכחה.

ועכשיו היא כבר בוגרת.
יושבת וחושבת לעצמה,
איפה אותה ילדה קטנה,
שהצליחה לחייך גם כשהיא לה קצת רע.
ונחשו מה?!
גם היא לא יודעת איפה היא אבדה.

וכולם אומרים "היא כזאתי יפה",
אז איך זה שהיא כל כך בודדה?
היא מרגישה לבד גם אם מיליונים מקיפים רק אותה.

והיא חיה מתמונות,
מזכורנות שאספה.
היא מביטה במראה,
ולא מזהה את ההשתקפות שמולה.

והיום?
היום היא נאחזת באנשים,
ושולחת מדי פעם חיוך מזויף.
חולמת על עתיד
ששונה משלה.
היא רוצה לתקן את מה שהיה.


והיא עוד תתקן ותגשים את עצמה...

ברגע שהיא תדע מי האדם שבתוכה.