נכנסתי לחנות קצת בהיסוס...
בכל זאת. המודעה מבטיחה הרבה, והיום אין על מי לסמוך, מזל
ששמעתי על החנות מפה לאוזן...

ברגע שנכסנתי לבניין הרופף באמצע שכונת עוני בעיר, שמבחוץ נראה
מאוד מרופט, הבנתי את סוד העניין..
חנות לא גדולה, לבנה כולה.
ומדפים, מהרצפה ועד התקרה.
ועל כולם קופסאות שחורות, בכל הגדלים.
עם תוויות, וכיתוב בזהב עליהם... בכתב קטן.

קלטתי בזווית העין קופסאות עם התווית - נישואים מאושרים, ובאגף
אחר של החנות קופסאות מלאות בחוכמה ובהבטחת פרנסה.

אני חושבת שהייתי שם לבד,
היה רק אדם אחד שנתקלתי בו, המוכר...
אדם שחור, לא גבוה במיוחד, עם החיוך ההכי מקסים שראיתי בחיי,
והכי זכורות לי ממנו העיניים החומות הגדולות האלה, שמסתכלות
לתוכך וגורמות לך לרצות להיות בקרבתו.
הוא לבש סרבל עבודה, לבן לבן...
שאלתי אותו כמה שאלות לגבי הכוונה והתמצאות בחנות...
הוא כיוון אותי לעבר לאגף המטרות בחיים.
המשך הדור - לא, עושר - הסתכלתי על האריזה. היו שם יותר מדי
תופעות לוואי, אז החזרתי את הקופסה למקום.
המצאת תרופות נדירות - התהילה הזאת לא בשבילי... אני רוצה משהו
פשוט יותר...
אושר! הנה, מצאתי את זה...
הקופסה הקטנה הייתה על מדף גבוה, ונעזרתי בסולם קטן כדי
להורידה.
הסתכלתי מאחור, ממש במחיר מבצע... ואין תופעות לוואי...
הדבר היחיד שהפריע לי זה שאין אחריות...

לאחר מכן מילאתי את עגלת הקניות:
בן זוג לחיים, חברויות, וגם אינטילגציה ואמפתיה...
המשכתי להסתובב בחנות.
"את מחפשת משהו ספציפי, גברת?"
"אמ... למען האמת כן... אהבה."

אחרי הסבר, שהוביל לוויכוח קצר, הוא הסביר לי בחביבות שלא
מוכרים אהבה.
אפשר רק לזכות בה...
ולכן, כמו כל מי שנכנס לחנות הזאת לפניי, כשהגעתי לקופות, בין
הוצאת כרטיס המועדון לבין חתימה על החשבונית, מילאתי טופס קטן
של לוטו, כרטיס גירוד... הפרסים הראשונים היו אהבה, גאונות
וחיים ארוכים.
בשביל אהבה, צריך שיצאו לי שלושה לבבות.
הוצאתי מטבע של 10 אגורות מהכיס...

הראשון שיצא לי - לב...
השני - לב...
אצבעותיי החלו להזיע מהלחץ... אחזתי את המטבע בחוזקה, וגירדתי
את החלון הכסוף השלישי... ראיתי את הציור שהיה מודפס עליו...

מוח

ידעתי שהוא ידפוק אותי יום אחד...

10/6/2006