ובאותו יום מאושר
בו אקיץ מתוך חלום,
סיוט,
זה ששמו חיים.
ואעבור את אותה מנהרה ארוכה,
ואכנס בשעריו של אותו לובן בוהק.
ונפשי הדואבת
תתעופף לה מעלה-מעלה,
בכנפיה השבורות
מחמת עצבות החיים.
תפגוש היא באדון כל הברואים,
יוצר העולמות,
הלא הוא אלוהים.
ומסביבו מלאכיו הענוגים
דנים ומתדיינים
על חיי שלי,
חיי החלולים.
ויטיחו בי כולם,
ובהם גם השכינה,
את האשמותיהם המרובות -
כפירותי ובגידותי,
מרידותי ופשעי,
ניאופי והכעסותי.
ונפשי תאזין להם,
ותביט בהם בעיניה הנוגות,
תקשיב לכל ההרשעות.
ותפנה היא מבטה החודר
כלפי המלאכים הדיינים,
כלפי האלוהים.
ובעצב שאין לו סוף
תאמר רק את אלו המילים:
"מדוע לא נתת לי אהבה?
לו רק קיבלתי אהבה,
אז היו לי גם חיים..."