מאחורי הרי השירה, עומד לו הר הדמעות. ההר הכי יפה שראיתי בכל
חיי, הוא מדהים הכל.
קיימים במעלו יערות גשם רטובים. אני אוהבת לטייל שם הוא מזכיר
לי טובות.
העצים, הפרחים, הכל אקזוטי וצבעוני. אפשר להריח  דבש מכל מקום,
לחייך גם שעצוב. אחרי הכל זהו הר דמעות, מעורפל. עננים תוקפים
אותו לעיתים תכופות. לפני כמה ימים החלטתי לעזוב הכל ולצאת
לשם, לטפס גבוה. הנחתי את כל הסיפורים והשירים שקראתי באותו
הזמן, והעמסתי תרמיל, שיהיה דיי קל. התלבשתי היטב, נעליים
נוחות להליכה ויצאתי לשם להר הדמעות המדובר מאחורי הר השירה.
ההליכה הייתה קשה מפרכת הזעתי המון, נטפתי כולי, אבל רק המחשבה
על הקור המרטיט הנעים שמרגישים בפסגה, הייתי מוכנה לתת את כולי
גם כרטובה... היה איתי מקל גדול, מן מקל סבא מעוצב עם חריטות
יפות נעוצות בו, סחבתי אותו איתי לכל מקום הוא נוח,  גם להישען
עליו אפילו שאיני זקנה במיוחד.
טיפסתי במעלה ההר הרטוב, אוחזת במקלי. העלייה קשה ביותר והנוף
מקסים.
בדרך ראיתי המון ציפורים מיוחדות מרוחות בכל צבעי הקשת, לכולן
היה מבט עצוב בעיניהן מבט שגרם לי לעלות חיוך. הייתה שם אחת
מיוחדת במינה, אהבתי אותה יותר מכל האחרות, היא הייתה צבועה
בשלושה צבעים-
כתום, ירוק וסגול. הייתה לה מן כרבולת מחודדת, ונוצות עדינות,
ממש כמו משי. היא לטפה בעדינות את גוזליה הצורחים אליה,
בקריאות צייצניות. בהיתי במחזה שעה קלה הוקסמתי, ואז הסתכלתי
לרגע בשעון וראיתי שכבר ערב ואני צריכה להספיק להגיע לפסגת
ההר, וגם לרדת משם. הגברתי את קצב הליכתי, לכן הייתי צריכה
למעט בהסתכלות בנוף היפיפה... לאחר שלוש תרבעי שעה לערך הגעתי
למעלה לפסגה!
יכולתי לגעת בעננים הנמוכים דיו. הרגשתי קרירות עוטפת אותי.
כבר לא שמעתי את רעש הציפורים, הן לא עפות גבוה כל כך ולא היו
שם די הרבה עצים, אבל עדיין הרחתי את ריח הדבש. ליוו את העננים
טיפות רכות של גשם... ישנה אגדה המספרת ששמו של ההר (הר
הדמעות) ניתן לו, מפני שאותן טיפות, רכות וחמימות בוכה ענק
גדול שחי בעננים מעלה. ענק יפה תואר ועדין ג'נטלמן לכל דבר,
ידוע בהליכותיו. הוא באמת מיוחד, הרי כל אותם ענקים תוקפנים
ומרושלים, והוא מן ענק נסיך. מספרים שהוא יושב לו על ענן גדול,
ובכל ערב בוכה את אותם הגשמים לזכר חיית המחמד שלו- ציפור קטנה
שעפה גבוה, אל העננים והגיעה אליו, וביום מן הימים נעלמה לה
בסבך העצים הנמוכים מטה. מאז הוא לא ראה אותה ונעצב לכל חייו.
הגשמים האלו, הם אותן דמעות מלוחות, שאני אוהבת להרגיש. אני
אוהבת לעמוד שם, בפסגה הקרה, לבושה במעיל סוודר חם דיו,
ולהתלטף בחום הדמעות הממטירות. להרגיש את עצב הענק הבכיין, -
זה כינויו הענק הבכיין, יושב שם כל חייו נעצב ובוכה, על הציפור
היפה שהתעופפה לה הרחק ממנו מלבו השבור...
ואז אני מניחה אנחה גדולה, עוצמת עייני והולכת משם מטה, במדרון
המפותל. מסתכלת בכל אותם נופים, שאני מסוגלת לראות במשך שנים
על גבי שנים... שוב נתקלתי באותה ציפור צבעונית ומיוחדת
בירידה. עמדתי שוב שעה קלה בוהה ביופייה. אז חשבתי אולי זאת
אותה ציפור שירדה מטה לגדל גוזליה... ראיתי את המבט העצוב
בעיניה, הפעם לא יכולתי לעלות חיוך על לחיי, דמעה ירדה גם
מעיני ולחשתי לציפור שיר ישן על פרידה עצובה וכואבת, ובסוף
השיר הוספתי משפט משלי, "הציפור תמיד חוזרת אל הקן..." היא
הסתכלה גם בי הפעם, במבט מהורהר יותר,  והעיפה את מבטה...
הלכתי משם. בדרך לביתי, הירידה הייתה מהירה יותר מהעלייה.
הייתי כבר עייפה אחרי יום מטרף שכזה. תכננתי להגיע הבית ולהכין
לי כוס שוקו חמה ומרגיעה ולהתכרבל בתוך שמיכה חמה. אך שהגעתי
הבית גיליתי שכולי מלאה בבוץ, שכנראה לא שמתי לב לקיומו בכל
אותו זמן שהוקסמתי בפעם האלף מאותו הר משגע אז, הייתי צריכה
לשבת קצת בחוץ להביט בגינה שלי שאינה מטופחת במיוחד להתייבש
מעט. לאחר מכן נכנסתי הבית. נרדמתי בשניה, על הספה. זה היה יום
משגע וביום שאחרי שוב חזרתי לספרים והשירה המדוברים. שקעתי
בתוכם ובמחשבות על הר הדמעות, ומעליו הענק הבכיין והציפור
שברחה ממנו, על הציפור הצבעונית המיוחדת שגיליתי בעליה
לפסגה... עד לפעם הבאה שאחליט לצאת לשם להריח שוב את ריח
הדבש...